"כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי": דיאלוג הרפאים של טום לוז

סיפורה האמיתי של רוזמרי בראון, שטענה שמלחינים תיקשרו איתה מן המתים, הוא העומד בבסיסו של מופע התיאטרון מוזיקלי של היוצר העולה, ומביאה לנו מגמה תיאטרלית חדשה. ראיון

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי
התהודה של האמנות. "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי"צילום: Karin Hofer
עידית סוסליק, עכבר העיר

פסטיבל ישראל מארח גם השנה מבחר מרשים של יצירות בימתיות פורצות גבולות, חוצות ז'אנרים וחדשניות ברמת טיפולן בשפה אמנותית. אחת מהן, "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי" של הבמאי השוויצרי טום לוז, מבוססת על סיפורה האמיתי של אישה אנגלייה בשם רוזמרי בראון אשר חשפה ב-1970 יצירות לא יצירות לא מוכרות שכתבו גדולי המלחינים ובהם באך, ליסט, שוברט, שופן, בטהובן ודביסי. בראון, אלמנה ואם לשניים ונטולת השכלה מוזיקלית פורמלית, סיפרה כי ליסט היה המלחין הראשון שתיקשר איתה מן המתים וביקש שתעזור לו להשלים יצירה שלא הספיק להשלים ולפרסם בחייו. כך החל שיתוף פעולה פורה בינה לבין שורה של מלחינים ידועים מתים. אל סיפורה של רוזמרי בראון התוודע לוז דרך חבר. "לרוב, הסיפורים מוצאים אותי באמצעות תזמון ומזל", הוא מספר, "אבל במקרה הזה מיד ידעתי שזה בשבילי כי אני מומחה לרוחות רפאים ומציב את המוזיקה במרכז עבודותיי". 

» פסטיבל ישראל 2017: המופעים שאסור לכם לפספס
» פסטיבל ישראל 2017 - אירועי מוזיקה
» פסטיבל ישראל - אירועי תיאטרון

» עכבר במה
» לוח הצגות
» עכבר ירושלים - המדריך לאירועי התרבות בעיר
»  המדריך השלם לעונת הפסטיבלים הקרובה

בשנים האחרונות סומן טום לוז כאחד היוצרים המרתקים בתחום התיאטרון המוזיקלי. הוא הוכתר על-ידי ה-'Theater Heute Magazine' כבמאי העולה המבטיח לשנת 2014, ובאותה שנה נכתב בעיתון Tages Woche כי "יצירתו התיאטרלית של לוז היא מקורית כל כך וייחודית, עד שאי-אפשר לשייך אותה לשום זרם או מגמה תיאטרלית קיימת". לא בכדי, כאשר מתבקש לוז למנות את היוצרים שהשפיעו עליו, הוא מציין את השמות העכשוויים המרכזיים של "בוראי עולמות" כלשונו, כמו הבמאי והמוזיקאי השוויצרי כריסטופר מרטהלר, והבמאי והמעצב הצרפתי פיליפ קן, שהתארח בפסטיבל ישראל בשנה שעברה עם היצירה "המלנכוליה של הדרקונים". שניהם, הוא אומר, "שינו בצורה משמעותית את האופן שבו אני מתבונן במציאות, וזאת התהודה של אמנות - היא יכולה לשנות לחלוטין את מי שאתה". 

נוטים לכנות את הצורה האמנותית שאתה יוצר "תיאטרון מוזיקלי" - מה הייחוד שלה אל מול צורות עכשוויות אחרות כמו תיאטרון פוסט-דרמטי או תיאטרון חזותי?
"יש דיון מתמשך על המינוח הזה. ההגדרה האקדמית של 'תיאטרון מוזיקלי' היא הצגה שמבוססת על פרטיטורה מוזיקלית ושהמלחין הוא היוצר שלה. זה לא המקרה בעבודה שלי - אני משלב ומטמיע קולות ממקורות שונים. לכן התחלתי לחפש תיאור אחר וקראתי לזה 'תיאטרון עם הרבה מוזיקה' רק כדי להימנע מדיון, ואולי מדויק יותר מבחינה אקדמית - 'מוזיקה עם קצת תיאטרון'. אחד המאפיינים של 'תיאטרון מוזיקלי' קלאסי הוא שהמוזיקה יכולה לשנות ולהשפיע על הפעולות שמבוצעות על הבמה, והפעולות יכולות לעשות את אותו הדבר למוזיקה, ואני מתחבר לזה. אני חושב שמה שיש לי במשותף עם ההגדרה הקלאסית של הסוגה הזאת הוא שמוזיקה וסאונד הם מרכיב גדול, אולי הגדול ביותר, של הנרטיב. כלומר, מוזיקה וסאונד מספרים את הסיפור ולא רק מנוצלים כדי לשקף לקהל את האווירה בסצנה, כפי שקורה בדרך כלל בתיאטרון. בעבודה שלי, השפה המדוברת היא גם כן סאונד, גם כן מוזיקה". 

כיצד אתה מגשים את הפוטנציאל הדרמטי של מוזיקה?
"אני אוהב לגלות דברים - מבנים, סיפורים - במיוחד היכן שאתה לא מצפה להם במבט ראשון. במקרה של 'כשאמות', הפוטנציאל הדרמטי של המוזיקה כבר מגולם בסיפור עצמו, משום שמקור המוזיקה הוא בבדידותה של הגברת בראון ובמפגש שלה עם הרוחות - האמיתיות או המדומיינות. דרך השמעת המוזיקה אני מתחיל לבסס דיאלוג עם שאלות שבעצם אין עליהן תשובה, ואני עובד על הארגון של כלל האלמנטים התיאטרוניים - תאורה, חושך, חלל, תנועה, טקסט - סביב המוזיקה, כדי להפוך את הדיאלוג הזה לחזק יותר וקריא יותר עבור הקהל".

קטע מתוך המופע "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי":

רוחות רפאים ומשחקי מחבואים

את המקרה המסתורי של רוזמרי בראון הפך לוז לעבודה בימתית יוצאת דופן שנעה על הגבול הדק שבין עולמות, דיסציפלינות, מצבי תודעה ותחושות. גישה אסתטית זו הולידה גם תהליך עבודה ייחודי שבמובנים רבים הפך שחקנים למוזיקאים ומוזיקאים לשחקנים. "מוזיקאים ושחקנים זקוקים למידע ולחומרים שונים ולכן צריך למצוא דרך לאזן בין הצרכים הללו, ויש קסם מסוים בכך שמישהו עושה דווקא משהו שהוא לא "מקצועי" בו", מסביר לוז. "מוזיקאים לא מפחדים לבצע משימות מופשטות שאין להן מוטיבציות פסיכולוגיות, ולשחקנים יש תחושה טובה יותר של החלל ושל עצמם בתוכו, וגם של מתח וחזרתיות. זה נפלא שיש את מכלול האיכויות הללו בתהליך אחד כי הן זולגות מאמן לאמן. זה קצת כמו לאמן באותו סטודיו רקדני בלט ומתאגרפים".

"כשאמות" ניזונה מהמתח בין נוכחות להיעדר - כיצד גיבשת את הקונספט הבימתי שיבטא זאת בצורה פיוטית ודרמטית?
"אני תמיד מתחיל את תהליך החזרות עם השאלה אילו משחקים מוזיקליים ניצבים במרכז הסיפור. 'כשאמות' הוא בעצם משחק של מחבואים או 'קוּקוּ' - מאד ילדי, מאד פשוט. לכן הקדשנו הרבה זמן למחבואים מוזיקלי - הפרפורמרים התחבאו מאחורי הווילונות, המסך ומאחורי הקלעים וגם עשו תעלולים על סולי (השחקנית סולי רוטליסברגר - ע.ס.) שמגלמת את רוזמרי. אני אוהב לחשוב שישנן מציאות שנייה, שלישית ורביעית לפני הראשונה שאנחנו חווים, ולהפוך אותן לנראות. רוזמרי בראון בעצם לבד לאורך ההצגה ולכן אנחנו רואים אותה מדברת לעצמה; השחקנים לא באמת שם. וזה עצם העניין - המוח שלנו מתעתע בנו ואנחנו מפרשים את זה שונה מכפי שזה במציאות". 

כיצד השתמשת בתנועה, אובייקטים וטכנולוגיה כדי ליצור את התחושה של במה רב-רובדית שנעה בין מקומות וזמנים שונים?
"מבחינת תהליך העבודה, זה פחות דומה לבימוי של הצגה מבוססת-מחזה ויותר כמו ציור, דימוי נע או פיסול חי, ולכן כל האלמנטים צריכים להיות קשורים אחד לשני ומטופלים באותה רמה של חשיבות. במופע חי הדברים צריכים להיות אמיתיים ולא משוכפלים דיגיטלית, ולכן אני נזהר מאד עם טכנולוגיה ולא אוהב להשתמש במחשבים. זה עניין קטן שעושה הבדל גדול, לפחות עבורי. הרבה זמן עבדתי עם ההתניה שמה שאין לו סאונד - מקומו לא על הבמה. ואכן, ב-'כשאמות' לכל דבר יש תפקיד מוזיקלי והכל חי - כל סאונד, אפילו הצליל של 'שעון-הסבא' שנמצא על הבמה. אבל במשך הזמן ההתניה התרככה קצת - בהצגה יש גם זר פרחים". 

כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי
אוהב לגלות דברים. "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי"צילום: Karin Hofer

איך יוצרים מעברים מדויקים ומאוזנים בין התדרים הרגשיים המשתנים של המופע - פחד, מסתורין ואפילו הומור?
"אני מאד אוהב את המעברים הללו, כשדברים הופכים למעורפלים במקצת: זיכרון יפהפה שהופך למחשבה שממלאת אותך עצב, שיחה נעימה שהופכת למשהו מצמרר, או הלוויה שיש בה רגעים מצחיקים - כך אני רואה את העולם. אני שונא שמשהו מכוער הוא רק מכוער, ורגעים עצובים הם רק עצובים. אני צריך את המצבים המתהפכים כי הם מהווים דרך להתמודדות עם כיעור ועצב, ואני אוהב מצבים דמויי-חלום שהופכים את המציאות למוטלת בספק. ההגשמה הפרקטית של המעברים הללו זה משהו שצריך לביים ולעצב בצורה מוקפדת מאד: הפרפורמרים צריכים להבין את הדימוי שבתוכו הם ניצבים, את הקומפוזיציה שהם חלק ממנה, ולא רק את המציאות הפסיכולוגית שלהם בתוך הסצנה - וכמובן לפעול בהתאם. כלומר, אדם יכול לעמוד על הבמה, קרוב לקהל, ולחייך בצורה לבבית, אבל אם יוקרן צל שחור ענק על הקיר האחורי, החזות הנעימה שלו הופכת פתאום גם למפחידה. כלומר, השחקן צריך להיות מודע לזה ולהמשיך לחייך, אבל גם לדעת שכולם מפחדים ממנו בגלל הדמות השחורה והענקית שנמצאת מאחוריו".

המופע "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי" יוצג ביום שני ה-5 ביוני, 22:00 וביום שלישי ה-6 ביוני, 22:00 בתיאטרון ירושלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ