שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוין, עכבר העיר
מירי רגב בוועידת ישראל לתרבות
לאף אחד כבר לא היה כוח לצעוק לה בוז. שרת התרבות והספורט מירי רגב בוועידת ישראל לתרבות של "הארץ" ב-2016צילום: מוטי מילרוד
טל לוין, עכבר העיר

"מובן כי שרת התרבות יכולה להתבטא בנושא זה באופן ציבורי ולהביע את עמדותיה כחלק בלתי נפרד משיח ציבורי לגיטימי ומותר. עם זאת, נדרשת זהירות ותשומת לב באבחנה בין הבעת עמדה אישית או ציבורית כנבחרת ציבור שהינה ודאי לגיטימית, לבין יצירת מצג לפיו פניות השרה המבקשות למנוע אירועי תרבות בשל תוכנם נאמרות 'בתפקיד'. כך, הנחייתה האופרטיבית של השרה בנוגע להוצאת מופעים הכוללים עירום מהמסגרת הממומנת של הפסטיבל, והדרישה למנהלים הפסטיבל להימנע מלהגיש בקשות תמיכה עבור יצירות אלה למשרד, נאמרה לכאורה מכוח תפקידה וסמכותה של השרה. זאת, באופן שנושא בחובו מצג שווא ומסר מטעה אודות אפשרויות השפעה כביכול על התקצוב לו זכאי הפסטיבל בגין התערבות מיניסטריאלית בתכנים. והכל בשעה שאין לה לשרת התרבות הסמכות למנוע מימון בתחום התרבות מחמת תוכן היצירות".

» עכבר סופ"ש - המדריך השלם לסוף השבוע
» טור עורכת: לא מבלות, עניות
» טור עורכת: לפיפה מידלטון זה לא היה קורה
» טור עורכת: ברחוב הזנות הממוסדת

את הדברים האלה כתב השבוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתגובה על התבטאויותיה האחרונות של שרת התרבות מירי רגב, בנוגע למופעי העירום בפסטיבל ישראל. לשיטת רגב, כל מה שלא עומד בסטנדרט הערכי שלה – או זה השמרני המדומיין, כשזה נוח (מישהו אמר אייל גולן?) –  לא צריך לקבל מימון, וחופש אמנותי הוא בסך הכל עניין די זניח לעומת רייטינג גבוה במרכז הליכוד.

יכולתי לשמוח שהחוק עדיין מגן על כולנו מפני נבחרי הציבור המפוקפקים שלנו, אבל סביר להניח שגם החוק הזה ישתנה די בקרוב. היי, אולי פרופסור אסא כשר, עכשיו משסיים לכתוב את יצירת המופת החדשה שלו – הקוד האתי של האקדמיה – יתפנה למשימתו הבאה והמתבקשת: ניסוח הקוד האתי של התרבות הישראלית.

אינספור אצבעות הקלידו השבוע על אינספור מקשים והנפיקו תגובות שנונות, חשובות, מרדניות או מודאגות בנוגע ליציאה האחרונה של שר החינוך נפתלי בנט ועושה דברו החדש, פרופ' כשר. כולי תקווה שהיועץ המשפטי לממשלה יעשה את המתבקש ממנו גם פה, אבל אני סקפטית מאוד. אחרי הכל, הוא מאוד עסוק השבוע – גם השבוע – עם משפחת נתניהו. לו רק שר החינוך חובש הכיפה, שכה מודאג מפוליטיקה באקדמיה, ושרת התרבות, שדואגת כל כך לצניעות, היו מקדישים קצת מזמנם לקריאת פילוסופיה מחד או קצת תנ"ך מאידך, הם היו מגלים שטענות שלהם לא מחזיקות מים, או כל נוזל אחר. ובכלל, עצם החיבור בין המילים "אתיקה" ו"קוד" הוא מעט משונה, כמו בחברת הייטק שבה מנסים להחניף לדימויים העצמי של בעלי המניות ולשווק להם תדמית נאורה וליברלית, ולא – רחמנא ליצלן – של חברה שכל תכליתה להרוויח כסף. אבל אולי יותר מכל צריך לשאול מי בכלל עוד יכול להפריד בין האישי לפוליטי ב-2017?

סיפורה של שפחה
יש דימיון. אליזבת' מוס ב"סיפורה של שפחה"צילום: Hulu

בטקס פרסי התיאטרון האחרון, כשעלתה רגב לנאום, לאף אחד כבר לא היה כוח לצעוק לה בוז. ואולי זה הפתרון המתבקש לפרובוקציות המתגעשות עלינו חדשות לבקרים מטעמם של השרים המנהלים את הפוליטיקות הפנימיות שלהם על גבינו: פשוט להתעלם? אבל האם זה באמת אפשרי? במידה מסוימת הסיטואציה הזאת הזכירה לי את "הטקס" בסדרה "סיפורה של שפחה" – שבו צריכות השפחות לשכב בזרועות הרעיה, בזמן שבעל הבית מנסה להכניס אותן (את השפחות) להריון. אליזבת מוס, המגלמת את השפחה שלפרד, שוכבת שם ובוהה בתקרה. "הלוואי שהוא ימהר", היא חושבת לעצמה. כי באמת, היכולת להתנגד אפסית וזה גם ככה לא יעזור. בטקס פסטיבל ישראל האחרון עוד נרשמה התנגדות רפה כלשהי, אבל גם היא, קצת כמו נאום השרה עצמו, היתה בגדר בדיחה. האם כדאי שכולנו פשוט נשתוק בזמן שדופקים אותנו? למנדלבליט הפתרונים.

למרבה הצער, אין אפילו סעיף אחד במסמך (המרושל והעמום למדי) של פרופ' כשר שאפשר לומר עליו מילה טובה כלשהי, וכולי תקווה שהוא יופר בגלוי ובחדווה כל כך הרבה פעמים עד שעצם קיומו יתגלה כמסכל את כוונות יוזמיו. לעומת זאת, יש משהו אחד שעליו אני יכולה להסכים עם מירי רגב, והוא הצורך לקצוב את משך כהונת מנהלי מוסדות התרבות הגדולים. לא משום שהמנהלים הנוכחיים לא מספיק טובים: חלקם אפילו מצוינים, אלא כי מוסד תרבות, דוגמת תיאטרון או מוזיאון, צריך מדי פעם להעמיד בראשו מישהו עם פרספקטיבה קצת אחרת. כי אפילו מבחינה חברתית, מספר המשרות הבכירות בישראל קטן כל כך שמן הראוי שיהיו קצת יותר אנשים שיוכלו להחזיק בהן במשך תקופה. מונופול הוא לא פעם גורם לשחיתות, וכהונה של יותר מעשר שנים היא המקבילה של מונופול ניהולי. די להתבונן במה שקורה בתיאטרון הלאומי בחצי השנה החולפת, שברפרטואר שלו הפקות מקוריות ומעניינות, דוגמת "פרידה" או "תמונתו של דוריאן גריי", ושלפני שנה התחדש במשה קפטן כמנהל אמנותי. זאת לא כדי חלילה להמעיט מפועלו של אילן רונן, אלא כדי לומר שלפעמים, בוודאי במקום שעסוק ביצירה ובתרבות, חייבים לעשות ריסטרט. וכן, גם בשלטון, אבל עזבו אתכם מבחירות עכשיו. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ