שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טור עורכת

קלישאה בשקית ניילון

אפשר לפרש את היצירה של ליה רודריגס, "פינודרמה", כניסיון לגלם עולם מלא אלימות, אבל נופלת לקלישאה של מופע פרפורמנס, כזו שגורמת להרבה אנשים לתפוס מרחק מפסטיבל ישראל

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פסטיבל ישראל
בסוף זה נגמר בבלוני מים מים מתפוצצים. מתוך "פינודרמה"צילום: sammi landweer
טל לוין, עכבר העיר

בחודש מרץ האחרון פורסם כי הכוריאוגרף איציק גלילי והרקדן והמנהל האמנותי לשעבר של הבלט הישראלי מאטה מוריי יקבלו לידיהם את המושכות של פסטיבל המחול הרמת מסך. בפסטיבל מוצגות מדי שנה יצירות מחול ישראליות בבכורה, ובשלוש השנים האחרונות ניהלו אותו איציק ג'ולי והלל קוגן (הראשון במשך שלוש שנים, השני במשך שנתיים במשותף). ג'ולי וקוגן סימנו קו ברור, שביקש לתת במה ליוצרים וליצירות פרפורמנס, ופתחו את הבמה לגופים שונים (ילדים, מבוגרים), למיצגים ששילבו תיאטרון, וידאו ארט, מוזיקה ותנועה ומכאן גם פחות למחול (במובן המסורתי יותר של הביטוי). הבחירה הזאת יצרה במידה רבה שני מחנות בסצנת המחול המקומית. מצד אחד יוצרים צעירים, שביקשו לצאת (שלא לומר לשבור ולנפץ) מהקופסה המקומית, שכוללת את אוהד נהרין, רמי באר, פינטו-פולק, ורטיגו ואחרים, ומצד שני קהל המבקרים, שהגיב בחריפות למהלך הזה.

» אסף אמדורסקי לא מפחד להזדקן
» "המומיה": הקיץ הגיע ובגדול
» "טופאק": מלא התלהבות ונטול כישרון
» "וונדרוומן": גדות מושלמת, הסרט לא

רות אשל, מבקרת המחול של "הארץ", כתבה ב-2014 כי הרפרטואר שבחר ג'ולי מבשר את מות המחול. שנה לאחר מכן פסקה כי הבחירות האמנותיות הללו הן כבר בגדר וידוא הריגה. צבי גורן, מבקר התיאטרון והמחול של "הבמה", כתב בפתח דברי הסיכום שלו על הפסטיבל: "עשרה יוצרים נכלאו במתקן שבו המחול הישראלי נכבל בכתונת כפייה פילוסופית שחנקה אותם, והציגה את פרפורי הגסיסה של אמנותם". בסופו של דבר, לאחר שלוש שנות ניהול אמנותי, הוחלט כאמור להעביר את הפסטיבל לידיים אחרות. גלילי ומוריי, לטוב ולרע, מייצגים את הדור הקודם של המחול הישראלי, ושצפויים להוריד במינון הפרפורמנס בפסטיבל הקרוב. ג'ולי ממשיך במקביל להיות מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל, ששימש עוד מטרה בבנק המטרות של שרת התרבות מירי רגב. זאת בשל המופע של אנג'ליקה לידל, שכולל לא מעט ייצוגים של עירום. לא שרגב טרחה לציין את שמות המופעים שמפריעים לה, מפני שעירום הוא כנראה חזות הכל, כשמדובר בהזדמנות לגרוף הון פוליטי.

מירי רגב
לא מפספסת הזדמנות לעשות סקנדל מכל פסטיבל. מירי רגבצילום: עופר וקנין

במרכז המופע של לידל שני מקרי אלימות קשים - הראשון של סטודנט יפני שרצח ואכל את חברתו (!) והשני של אירוע הטרור בפריז בנובמבר 2015, ונמשך כארבע שעות. אולם חרף היותו פרובוקטיבי (לכאורה) לא מדובר בבחירה יוצאת דופן, לא בפסטיבל הזה ולא ביחס לפסטיבלים הקודמים שאצר ג'ולי. מאחורי כל אחת מהבחירות הללו עומד רצון לאתגר את הקהל, להשאיר אותו חסר מנוחה, אולי אפילו נבוך ומבולבל מול המתרחש על הבמה. בשום מקרה, אפילו לא בזה של הכוריאוגרפית לוסינדה צ'יילדס, שיצירתה האייקונית "Dance" הוצגה בפסטיבל, אין ניסיון להתחנף או לקלוע לטעם רבים. באופן מפתיע (ואולי קצת הודות לרעש שהקימה רגב), הקהל לא נרתע ואף מילא את האולמות בפסטיבל הנוכחי עד אפס מקום.

למה לשלם בעבור התנשאות?

למרבה הצער הזדמן לי לראות רק יצירה אחת מהפסטיבל השנה - "פינודרמה" של הכוריאוגרפית ליה רודריגס. במידה רבה גם היא נענית לקו האמנותי הבלתי מתפשר שמעמת את הצופים עם מראות שלא תמיד נעים להביט בהם, בוודאי לא במסגרת פסטיבל רשמי כגון זה. על הבמה הועמד הקהל מסביב ליריעת ניילון גדולה, שבתחילה נעה בה רקדנית הלוך ושוב, כשהיא מטלטלת על ידי רקדנים אחרים שמושכים, משקשים ומזיזים את הניילון. הרקדנית, העירומה, נזרקת, מוטלת (שלא לומר מוטחת) ונופלת, כאילו הייתה ספינה בלב ים. בהמשך יצטרפו רקדנים נוספים, גם הם בעירום, שיהפכו את הטלטלה הזאת לאירוע קבוצתי, ספק מאבק, ספק מסע משותף בעולם מלא סערות. ואז גם הגיעו מים שהרטיבו את הקהל והתפוצצו מתוך בלונים ממש בין הרגליים שלנו.

על הנייר אפשר לפרש את היצירה של ליה רודריגס כניסיון לגלם עולם מלא אלימות, עד כדי שגם היא לבשה צורה וכוריאוגרפיה. האלימות הזאת מטלטלת ומפחידה מצד אחד, אבל כולל גם הרבה משיכה ואלמנטים מגרים. יש בה משחק והפתעה, וכמובן גם המון אימה. ואי אפשר, כך לפי רודריגס, להימלט ממנה, מפני שהיא בינינו, ממש כמו מים זורמים. אבל הרעיון של הכוריאוגרפית היה גדול יותר מהכוריאוגרפיה שלה. "פינודרמה" הייתה במובן זה קלישאה של מופע פרפורמנס, בדיוק הקלישאה שגורמת להרבה אנשים לתפוס מרחק מפסטיבל ישראל. זה לא העירום שהפריע כאן, אלא העובדה שהוא היה גימיק, מלא פאתוס ודרמה מיותרת, נטולת אירוניה או מודעות עצמית. במילים אחרות, אפשר היה לראות את הפילוסופיה מאחורי המופע של רודריגס, אבל לא לחוות אותה, לא להרגיש אותה בעצמות, כמו הרקדנית החבוטה ששבה ונפלה אל יריעות הניילון.

דומני שתחושת ההחמצה הזאת היא שעומדת מאחורי דברי הביקורת הקשים שהושמעו נגד ג'ולי, עת חבש את כובע המנהל האמנותי של הרמת מסך. זוהי תחושת ההחמצה מהצד השני (קרי מצד היוצרים) על כך שלא הובנו כראוי, שגרמה להם להשמיע מילים קשות כלפי חלק מהמבקרים (ובעיקר המבקרות). אך הקהל, חשוב לזכור, אינו מצד אחד המבקרים ובוודאי שאינו מצד שני היוצרים. הוא מי שנמצא בתווך ביניהם, ושצריך להבין, מבלי שיתנשאו עליו או יפסלו את תהיותיו באופן מיידי, למה הוא צריך לשלם כסף כדי לראות אנשים עירומים מתפלשים בניילון שקוף, ואז מפוצצים על עצמם בלוני מים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ