אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדגר: איך מביימים בשפת הסימנים?

הצגה חדשה במרכז נא לגעת נוגעת בפחד הגדול של כולנו: אובדן הראייה והשמיעה. איך מנגישים סיפור כל כך קשה לצופים ואיך הופכים טרגדיה לסיפור עם הרבה אור?

תגובות
עולם קרוב ואחר. "אדגר"
יאיר מיוחס

מה קורה לאדם שבשגרת יומו מאבד בהדרגה את הראיה והשמיעה? איך מתמודדים עם הקושי הכפול? 'אדגר' היא הצגה חדשה מאת עופר עמרם ובבימויו, המוצגת בימים אלו במרכז נא לגעת, מרכז תרבות ואומנות ללא מטרות רווח שמהווה מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב. ההצגה מביאה את סיפור המאבק של האור על החושך אצל אדם הסובל מתסמונת שנקראת אשר, שגורמת לאובדן הראיה והשמיעה. בהצגה משחקים שישה שחקנים: מורדי וייס (שנולד עם תסמונת אשר), רויטל בנון (חרשת מלידה) ומחמד (כבד ראייה), כשלצידם על הבמה גם הרקדנית גליה צור ושתי מתורגמניות לשפת הסימנים (ליאורה דמטר וענר גורן). "אני לא חושב שלאבד את הראייה והשמיעה זה סיוט כמו שזה נתפס כשלא מכירים את האנשים", אומר עמרם, במאי ההצגה. "מההיכרות עם השחקנים אתה מהר לומד שבן אדם חי את חייו במאה אחוז. גם אם הוא לא רואה או שומע, אלא הם חייו והוא רגיל אליהם. 'הסיוט' מתחלף בשגרה יומיומית שיש לה מגבלות אבל לא כאלה בעלות משמעות על האדם ועל האופי שלו".

» אדגר - לכל הפרטים
» עכבר במה

» לוח הצגות

במאי ההצגה. עופר עמרם
יח"צ

לדעת עמרם דווקא אובדן החושים האלה בסיפור ההצגה לא נבע מהמקום הרפואי - זו לא התדרדרות של מחלה או תאונה טראגית - אלא ממקום פיוטי. "אדם חי בעיר גדולה ומתנתק לאיטו. הניתוק הזה, בעולם התיאטרון הכל יכול - הופך לפחד וייאוש מצד אחד ולחיפוש ותקווה מצד שני. ועל הכוחות האלה שפועלים על נפשו של כל אדם, מדברת ההצגה".

זאת לא הפעם הראשונה שעמרם מביים תיאטרון. מאחוריו לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ומשנת 2001 הוא עובד כשחקן, כותב ובמאי. מההצגות האחרונות שביים: "מיצ מיצ לימונדה" בתיאטרון חיפה, "הם יורים גם בסוסים" בסטודיו ניסן נתיב, ו"גור חתול אדם ארוך שיער" מאת אתגר קרת לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה. על ההצגה הנוכחית הוא עבד במטרה שתיהיה נגישה ואנושית. "מרכז נא לגעת מזמן אליו הרבה קהלים שהם לאו דווקא שוחרי תיאטרון אדוקים, שמגיעים דרך מסגרות שונות או פעילויות אחרות של המרכז - והיה לי את זה בראש כשיצרתי את המחזה. זה לא 'תיאטרון למיטיבי לכת'. מצד שני האופי של של נושאי ההצגה משך לפיוט והפשטה, ואני חושב שזה כוחו האמיתי של התיאטרון. גם חשבתי שאין מקום טוב מתיאטרון לתעתע ולאתגר את חושיו של הקהל ולהזמין אותו לחוויה שמתרחשת בלייב. למרות שרציתי לתקשר, הסיפור של ההצגה נותר מעט מוצפן, ועל הצופה לפענח את הדימויים כראות עיניו, תוך כדי השתלשלות הארועים". 

לא חששת שההצגה תוגדר כהצגה של "אנשים עם מוגבלוית"?
"לא אהבתי את ההפרדה שיש בהצגות האלה בין השחקנים ומתורגמנים - ורציתי לבלבל את הקהל בהבנה של מי רואה על הבמה ומי לא. לא עשיתי הנחות אומנותיות לא לעצמי ולא לאף אחד מהשחקנים, ואני גאה ברמה האומנותית של ההצגה ובהישג האדיר של כל הנוגעים בדבר. קהל היעד של ההצגה מבחינתי הוא כל אדם סקרן שאוהב תיאטרון ואוהב אדם. ההצגה היא ללא מילים, אבל מאד עשירה ויזואלית: עבודות וידאו ארט מאת יערה ניראל מוקרנות על הבמה, תלבושות של ענבל בן זקן ל-MIZO ואביזרים של זוהר שואף, מוזיקה יפהפייה של יובל מסנר. היא מזמינה נקודת מבט של עולם קרוב, אבל אחר".

תפיסה קצת אחרת

יאיר מיוחס
'הסיוט' מתחלף בשגרה יומיומית. "אדגר"
יאיר מיוחס

אז איך ניגשים לעבודה עם שחקנים עיוורים וחירשים, איך מוסרים להם הוראות בימוי? לדברי עמרם זאת הפעם הראשונה שהוא פוגש באנשים חירשים ועיוורים. "מכיוון שאינני יודע שפת הסימנים, נעזרתי במתורגמניות לשפת סימנים שגם משחקות דמויות שונות בהצגה. בכל פעם שהתעורר הצורך או הקושי, מיד נבנה לו גשר קטן שפתר אותו - בין אם זה בדברים טכניים שנדרשו כדי לבנות את הסצנה (כמו סימנים דרך רטט, ספירות של פעולות כדי לשחק את הסצינה יחד, סימונים מובלטים בבמה למניעת נפילות ולהתמצאות בחלל). גם בזמן החזרות בנינו גשרים - מה היכולות ונסיון החיים של השחקנים והמתורגמניות לעומת מה שהסיפור וההצגה דרשו ואיך מגיעים לשם; איך מלמדים אדם עיוור ללכת בצעדים גדולים ובטוחים כי הדמות שהוא משחק רואה בתחילת ההצגה; או איך מסבירים לו להזיז את הראש לקצב המוזיקה או לשמוע ציפורים, כשמעולם לא שמע?"

אז איך בכל זאת מתמודדים?
"תמיד, בכל תהליך חזרות שהשתתפתי בו, יש תחושה שחוקי התיאטרון מפורקים ונבנים מחדש כדי למצוא את העולם המסויים והאחיד של היצירה. תמיד יש עיסוק בטרמינולוגיות ובצורת הגשת הטקסט והמשחק - והכל מתפרק ונמהל מחדש יחד במהלך החזרות. זה תמיד קיים - ההמצאה מחדש של הגלגל בכל פעם - אלא שכאן אלה היו הרבה גלגלים, בשביל כל מיני סוגים של עגלות. כל החזרות למדנו והשתכללנו, והתקשורת ביננו השתפרה וההתחזקה. העבודה על הכתיבה יחד עם חודשי החזרות ארכה כחצי שנה, וההצגה כעת יוצאת לדרך ומצטרפת לרפרטואר של שלוש ההצגות האחרות של המרכז 'לא על הלחם לבדו': 'מבעד לרוח', ו'תגידי תפוז'.

"השחקנית כבדת השמיעה קוראת שפתיים, ואני עברתי קורס בסיסי במרכז, אז יכולתי לנהל שיחה מאד מאד בסיסית. כמובן שדרך העבודה נקלטו לי כמה סימנים חשובים, כמו 'מההתחלה', 'יפה מאד', 'יותר לאט', 'הבנתי' ו-'בוא ננסה'. אני מזמין כל אחד ואחת לנסות - זה מפתח קואורדינציה וזכרון ומלמד ביטוי ותקשורת בצורה אחרת וחדשה. כמובן שבחזרות נעזרתי במתורגמניות (שלמעשה עשו עבודה כפולה כל תקופת החזרות). עם השחקן מורדי וייס תיקשרתי בשפת סימנים במגע, ועם רויטל בן נון (השחקנית כבדת השמיעה, מ.נ) תיקשרתי בעיקר בעיניים. היא קוראת שפתיים ומרכיבה מכשיר אבל העבודה על התפקידים שהיא משחקת היתה מאד פנימית - מנסיון החיים שלה ושלי - וזה עבר במבטים בעיניים שהחלפנו. כל משתתף ומשתתפת בהפקה הזו הוא אדם מיוחד ואמיץ ואני חושב שמרגישים את זה מהבמה".

הומור שחור בחזרות. "אדגר"
יאיר מיוחס

איך מסבירים לעיוורים את הוראות הבימוי? 
"במילים בעיקר, ובטון שהן נאמרות. לפעמים אני מצאתי את עצמי מדגים משהו פיזית ומתמלל את מה שאני עושה, אבל דווקא העבודה עם השחקן מוחמד שקור, שהוא כבד ראייה, נעשתה דרך שיחות. יש משהו חזק ששחקן לא מסוגל לחקות את הבמאי, המפגש יותר מעניין ככה. רק הייתי צריך לשים לב לא להגיד :'בוא לכאן' או 'תרים את היד ככה' כי אז הייתי מקבל עקיצה: 'איפה זה כאן? איך ככה? אני עיוור!'. בכלל יש הרבה הומור ולפעמים גם שחור בקאסט".

עבדת בזמנו במועדון הבלוק, איך משלבים עשייה של תיאטרון עם חיי לילה?
"עדיין עובד! לא שומר, אלא מנהל הכניסה. יש לי עוד המון עיסוקים, והבלוק הוא עוד אחד מהדברים שאני אוהב לעשות. עולם חיי הלילה ועולם התיאטרון הם עולמות שונים אבל מאד דומים, והעבודה שלי היא למעשה סוג של עבודת משחק - אני אומר לכל בליין ובליינית את נהלי המועדון, ויש לי קהל מתחלף עם טקסט קבוע, מטרה רצון ולפעמים מעצורים. אני אוהב אנשים, את חיי הלילה ואת הקהילה הזאת, אך מכיוון שהעבודה היא רק בסופי שבוע, זה לא באמת מתנגש. אולי רק במובן שלא יכול לעשות חזרות בשישי בבוקר, כי אז אני הולך לישון בדרך כלל. כל מה שאני עושה בחיים מעשיר אותי כאדם, ובעקבות כך בהכרח מעשיר אותי ככותב וכבמאי".

'אדגר' עולה על הבמה לאחר הרבה זמן שלא הייתה התחדשות של הצגות ב'נא לגעת'. האם יש לחץ מצד השחקנים?
"השחקנים של 'אדגר' משחקים רק ב'אדגר', ומלבד זה יש עוד שלוש הצגות שרצות באופן קבוע במרכז והצגות ופעילויות אורחות. זה גם חלק מהאג'נדה של המרכז - לספק תעסוקה לכמה שיותר אנשים עם מוגבלויות משלושת העולמות (חירשים, עיוורים, וחירשים-עיוורים, מ.נ.) וגם לאפשר יותר הצגות עם קאסטים נפרדים. אז לחץ לא היה - היתה התרגשות וציפייה והנאה גדולה".

לסיום, ההצגה רצה כבר כמה שבועות, מה התגובות שאתה מקבל מהקהל?
"לשמחתינו הרבה - התגובות נפעמות. ההצגה מאד מרשימה חזותית, היא עשירה מאד במוזיקה וצבעים ויש בה מימד שצריך לפענח. העלילה רובצת מתחת לפעילות על הבמה, והיא מייצרת תובנות מאד יפות אצל אנשים בשיחות שלי איתם אחרי. אבל אני חושב שהכוח האמיתי של ההצגה הוא השחקנים, המסירות והדיוק בביצוע התפקידים שלהם, הנוכחות שלהם על הבמה, והמפגש ביניהם בסצינות, הן הכוח האמיתי של ההצגה ומה שעבור הקהל מעצים את החוויה אף יותר". 

ההצגה 'אדגר' תוצג ב-3 באוגוסט וב-8 באוגוסט במרכז נא לגעת, יפו.

כתבות שאולי פספסתם

*#