בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

כמה קל להזדעזע מאונס של ילדה קטנה ולהתעלם מכל השאר

דארין טאטור ועינת ויצמן מסבירות למה האונס שחוותה המשוררת הפלסטינית דומה לאונס המדינה את הפלסטינים, ומדוע נתניהו יישאר בסוף רק עם אמני זיקוקים

52תגובות
טאטור (מימין) וויצמן בהכנות להצגתן המשותפת, "אני, דארין טאטור"
ללא קרדיט

החלטנו לכתוב ביחד למרות שאנחנו נמצאות במקומות שונים במדרג הפריבילגיות הישראלי, בגלל שאנחנו עובדות יחד כבר שנה ומשום שהשמות והיצירות שלנו שורבבו בדיונים על חוקים חדשים — חוק הטרור וחוק הנאמנות בתרבות. כך מצאנו את עצמנו, משוררת פלסטינית ויוצרת תיאטרון יהודייה, במאבק משותף שלמעשה נכפה עלינו.

כבר דובר הרבה בחוק הנאמנות לממשלת נתניהו ולתפישת העולם הלאומנית והגזענית שלה. כאן אנו לא רוצות לחזור על הדברים שנאמרו, אלא להאיר את האופן שבו עשייה אמנותית משותפת פלסטינית וישראלית־יהודית, עשייה שמאוימת על ידי החקיקה החדשה, מסוגלת לחשוף תכנים ותובנות שקודם לכן הודחקו ונסתרו.

כרזת ההצגה
אורן זיו

עלייתו של המודחק וחשיפתו בסיפורה של דארין התאפשר על רקע אחוות נשים חזקה ובאמצעות שימוש באמנות כדרך ביטוי רגשית ופוליטית וכמעשה התנגדות. לפעמים האמת יכולה להיחשף בצורתה הטהורה רק דרך מדיומים אמנותיים. דארין בחרה לבטא את עצמה דרך שירה ודרך ספרות. את הכאב שלה על זוועות הכיבוש והדיכוי, על רציחת חפים מפשע, כתבה דרך שירה. על האיש שאנס אותה במשך חמש שנים היא בחרה לכתוב סיפור קצר. את חשיפתו של הסיפור דארין בחרה להוציא דרך מדיום אמנותי אחר — תיאטרון, ורק אחרי שנוצר בינינו קשר כל כך חזק עד שאיפשר את הפקדת הסיפור המסובך הזה בידי אשה אחרת, יהודייה ופריבילגית.

במשך שנה עבדנו, דיברנו, כתבנו. בזמן שהותה של דארין במעצר הבית, בתקופת הכליאה השנייה שלה ואז בחדר החזרות. עבודה מפותלת וקשה שמשתמשת באמנות, שהיא כלי המאבק המשותף לנו, כדי לחשוף מציאות מודחקת ומוכחשת של דיכוי כפול. התיאטרון במקרה של ההצגה "אני, דארין טאטור" הפך למדיום של תיעוד וחקירה. השירה והספרות של דארין — בשילוב עם הודעות טקסט שהחלפנו, מכתבים, אימיילים, פרוטוקולים, פייסבוק וזיכרונות — נוצקו לתוך הפרפורמנס התיאטרלי. האמנות שלנו מחויבת אך ורק לאמת ומנסה לזקק אותה מתוך הפרטים הרבים, ובטח שאינה מתיישרת עם דרישות לנאמנות לדף המסרים של ממשלת נתניהו.

ראיון חשוב עם דארין שפורסם לאחרונה במוסף "הארץ" הטריד אותנו מאוד. ראשית, צרם לנו שהמדיום שבאמצעותו בחרנו לחשוף את הסיפור, ולא בכדי, נדחק להערת שוליים בטקסט העיתונאי שהציג את הסיפור כסקופ עיתונאי.

יותר מזה, התאכזבנו מכך שאפילו בפלטפורמה הזאת, בעיתון "הארץ", ניכר חוסר רגישות לפערי כוח ומעמד (למשל שאלת המראיינת: "דארין, בחייך. אני לא אשתף פוסט של ארגון טרור יהודי, זה לא משהו שיקרה. זה לא מקרי"). הרושם המדכדך שמתקבל מסגנון התשאול שהעיתונאית נטע אחיטוב עושה לקורבן אונס וקורבן השליטה הישראלית, הוא שלעולם הפלסטינים ייחשבו למישהו שיש לחשוד בו, למישהו שצריך להסביר ולהצדיק את ההתנגדות שלו. לעומת זאת, לשלטון הישראלי יש את הכוח והפריבילגיה לפעול בדרכים "נקיות" יותר, באלימות המאורגנת והמסודרת של השלטון.

מסיבות דומות קל יותר להוקיע את האלימות המינית שחוותה דארין ולהתרכז בה מאשר באלימות של המדינה. קל יותר להזדעזע מסיפור אונס של ילדה קטנה מאשר התעללות שמתרחשת ללא עדים בתוך מתקני הכלא, אותה אנשי השב"ס מכחישים. למעשה, וכפי שבלט כל כך במקרה של דארין, שני סוגי הדיכוי — דיכוי הפלסטינים ודיכוי נשים — שונים אבל גם שזורים זה בזה ומזינים זה את זה.

חוק הנאמנות לממשלת נתניהו בשיתוף עם פעולות מרגלי התרבות ששכר — החושפים בין היתר את סודותיהן של סטודנטיות אמריקאיות במאבקן בבי־די־אס או השוקדים על כתיבת מכתבים על מנת לאיים על תיאטראות שנאבקים על פיסת תקציב כדי לתת במה לאמנים — מייצר רודנות קטנה ופרובינציאלית. אנו מצדנו לא מתכוונות לקבל עלינו את רוע הדין. אם יצנזרו אותנו פה נופיע ברחבי העולם ונמשיך לחקור, לחשוף ולהיאבק על מה שאנחנו מאמינות בו. נתניהו יוכל להישאר עם אמניו הנאמנים, שיפעלו לתפארת ממשלתו כמו אמני זיקוקים ביום העצמאות, הלא הוא יום הנכבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו