השחקנית תמי ספיבק מתה בגיל 74

ספיבק, שהשתתפה בעשרות הצגות, סרטים וסדרות, בהם "גבירתי הנאווה" והמופע המצליח "הלוך הלכה החבריא", זכתה ב–2012 בפרס מפעל חיים על תרומתה לתיאטרון הפרינג'

מיה אשרי
מיה אשרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמי ספיבק (יושבת משמאל) בהצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" בתיאטרון הבימה, עם צוות השחקנים
תמי ספיבק (יושבת משמאל) בהצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" בתיאטרון הבימה, עם צוות השחקניםצילום: ז׳ראר אלון

השחקנית תמי ספיבק, שהשתתפה בעשרות הצגות, סרטים וסדרות, מתה הלילה בגיל 74 בתום מאבק במחלת הסרטן. ספיבק זכתה ב–2012 בפרס מפעל חיים בטקס "קיפוד הזהב" על תרומתה הרבה לתיאטרון הפרינג', ובשנים האחרונות השתתפה גם בהפקות רפרטואריות בולטות כמו "גבירתי הנאווה" (2013) ו"קח את אבא שלך ולך לעזאזל" (2017). ביום ראשון בעשר בבוקר יוצב ארונה באולם מסקין בתיאטרון הבימה, והלווייתה תתקיים בבית הקברות בכפר שמריהו בשעה 15:00. היא הותירה אחריה בן זוג ושלושה ילדים.

ספיבק נולדה וגדלה בתל אביב, ושירתה בנח"ל. בשנת 1968 סיימה את לימודי המשחק ב"בית צבי", וב–1969 החלה את דרכה בתיאטרון, בהפקה "שמשון" מאת יגאל מוסינזון, ב"הבימה" ובמופע המוזיקלי המצליח "הלוך הלכה החבריא". מאז השתתפה בהפקות תיאטרון רבות, בפרינג' וברפרטוארי, כגון "מסעות בנימין השלישי" (בימות), "אדם הוא אדם" (תיאטרון קרוב), "גבירתי הנאווה" ("הבימה", גם בגרסה בכיכובה של ריטה, ב–1986 וגם בזו בכיכובה של שני כהן מ–2013), "זה מסתובב" (בית ליסין) ו"על פסנתרים ואנשים" (תיאטרון הסמטה). היא אף יצרה מופע יחיד המבוסס על חייה בשם "פרישמן 10 ליד הים".

ב–2012 הוענק לה פרס מפעל חיים על תרומתה לתיאטרון הפרינג', הן כשחקנית והן כפעילה לזכויות יוצרים והשגת תקציבים, בין היתר כחברת ועד באיגוד אמ"י. "לבד מפועלה כשחקנית, תמי ספיבק משקיעה את מרצה בפעילות חברתית ברוכה לקידום היצירה הישראלית ולקידום יוצרים ישראלים", כתבו אז השופטים בנימוקיהם. "ספיבק מתבלטת בפעילותה כאשת תיאטרון יוצרת ומעורבת, בעלת מבע רחב ואחראי על שדה האמנות. היא נוקטת עמדה חברתית ומוסרית אמיצה, ונאבקת על עקרונותיה בהתמדה, בנאמנות וביושרה. בכך היא שותפה בכירה במאבקים לקידום תרבות ישראלית ובמיוחד תרבות אלטרנטיבית שהיא הבסיס ההכרחי לצמיחתה והתפתחותה של כל חברה".

בראיון לאתר "במה" לקראת הזכייה ב–2012, התייחסה ספיבק למצבו של התיאטרון בישראל ולמעמדה שלה כשחקנית. "אני כואבת על כך שבדרך שבה הלכתי לא שיחקתי תפקידים כמו הדה גאבלר וכמו ליידי מקבת, שהייתי ראויה לשחק אותם", סיפרה. "פספסתי, אני מודה, אבל מה יכולתי לעשות כשנתקלתי בדלתות סגורות בתיאטרון הרפרטוארי שבו הנפוטיזם, כלומר העדפת המקורבים, חוגג עד כדי שחיתות".

היא הצרה על מיעוט התקציבים המופנים לתיאטרון הפרינג'. "אני אומרת שמי שמתקלח, שם דיאודורנט ויוצא מהבית בשביל לראות הצגה שלי, אני אציג בפניו. מבחינתי, אפילו קהל של עשרה אנשים שקול כנגד אלף ואני כבר הופעתי לא אחת בפני יותר מאלף", אמרה. "אמנם זה מתסכל. הרי שחקן רוצה קהל. אבל הפרינג' בגלל אופיו האמנותי, עם החומרים האלטרנטיביים הלא מאוד ברורים המוצגים בו, מטבעו לא פונה להמונים וזה לא אומר שיש לא לשלם לשחקנים המציגים בו. בפרינג' מחפשים קודם לעשות אמנות, לא למלא את הקופה כמו בתיאטרונים הרפרטואריים שהפכו לעסקים, לצערי. כשחקנית, אני מודעת לאיכות של ההצגות שלי. השאלה היכן להציג אותן היא משנית. אם אנשים מזמינים אותי להציג אצלם בסלון, אתה חושב שאני מסרבת להם? — לא, אני באה ונותנת לאמנות שלי את הכבוד הראוי".

במרוצת השנים השתתפה ספיבק גם בשלל סדרות טלוויזיה וסרטים, בהם התוכנית "בולבול הקבולבול" של החינוכית, הסרט "יהיה טוב סלמוניקו" (1976) ו"מוכרחים להיות שמח" (2005). לאחרונה צצה בתפקידי אורח גם בסדרות כמו "נבסו" ו"לצבי יש בעיה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ