בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ההצגה מייצגת את הרוע בהתגלמותו – וזהו ערך אוניברסלי"

"הארורים", העיבוד הבימתי המצליח לסרטו של לוקינו ויסקונטי מ-69', מתרחש במקביל לעליית הנאצים אך שואב השראה מהפוליטיקה העכשווית. "הפופוליזם של הימין הקיצוני תופס ממדים מפחידים", מספר הבמאי איוו ואן הובה לרגל ההפקה המחודשת בפריז

3תגובות
מתוך ההפקה החדשה של "הארורים" בפריז
© Jan Versweyveld

לפני 50 שנה, בשנת 1969, יצר הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי את אחד מסרטי המופת שלו, "הארורים". השחקן הלמוט ברגר, אז מאהבו של ויסקונטי, כיכב בו בהופעתו הקולנועית הראשונה, ולצדו דירק בוגרט ואינגריד טולין. הסרט, שמבטא בהתפתחותו הדרמטית את אהבתו של ויסקונטי לאופרה, נהפך לקאלט אך נשכח עם השנים. ב–2016 העלה במאי התיאטרון הבלגי איוו ואן הובה, מעריץ מושבע של ויסקונטי, מחזה המבוסס על תסריט "הארורים". ההצגה, בביצוע אנסמבל "קומדי פראנסז", פתחה את פסטיבל התיאטרון "אביניון" באותה שנה, וסיפקה הופעה מהפנטת לא פחות מהסרט בזמנו. בסופה, נשאר הקהל רגעים ארוכים בתדהמה, בשקט מוחלט, ואז פרצו מחיאות הכפיים הסוערות. מאז הועלתה ההצגה בפריז ובניו יורק וזכתה להצלחה בלתי רגילה ובקרוב תועלה באולם ברביקן שבלונדון. בחודש שעבר, לאחר הפסקה של שנתיים, החליט ואן הובה להעלות שוב את "הארורים" עם "קומדי פראנסז" — וכל כרטיסיה נמכרו מראש עד לסוף העונה.

הטריילר של "הארורים" - דלג
הטריילר של "הארורים"

"זו תוצאה של גל הלאומנות והקיצוניות השוטף את אירופה, שמזכיר קולות מהעבר ומעמיד בסכנה את האיחוד אירופי ואת החברה כולה", מסביר ואן הובה ל"הארץ" את האקטואליות הבלתי מתכלה של "הארורים" לאורך העשורים. עלילת המחזה, שמתרחשת ב–1933 עם עליית הנאצים בגרמניה, היא כרוניקה מדויקת, חדה ואכזרית של משפחת וון אשנבך, תעשייני פלדה מחבל רוהר. בליל שריפת הרייכסטאג, יום הולדתו של אבי המשפחה הברון יואכים, הוא מודיע על רצונו לשתף פעולה עם הנאצים ולהעמיד לרשותם את מפעלי הפלדה לייצור הנשק (אז עוד לא דובר על צוללות). ההחלטה מעוררת בקרב המשפחה סערה והתפרצות רגשות אפלים, שיתפתחו בהמשך לרצח, גילוי עריות ותערובת של מצבים דקדנטיים ואירועים הקשורים ברגעים היסטוריים־סימבוליים. בין אלה ניתן למנות אורגיה הומוסקסואלית של אנשי "החולצות החומות", פלוגות האס־אה של ארנסט וון רהם, המסתיימת בטבח בידי אנשי האס־אס; וגם את טקס שריפת הספרים הפסולים על ידי השלטון שאירע ב–10 במאי בכיכר בבל.

הבמאי איוו ואן הובה
© Jan Versweyveld

אותם קטעי אירועים היסטוריים — "מיתולוגיים" לפי ואן הובה — נלקחו מסרטי ארכיון דוקומנטריים, והם מוקרנים שלוש פעמים בסך הכל במהלך ההצגה. "לא רציתי להציג ב'ארורים' פשיזם נקודתי מלפני 80 שנה", מנמק ואן הובה את הבחירה, ומדגיש כי מטרת מיעוט התיעוד ההיסטורי־אותנטי נועד לפתוח את העלילה למציאות הקרובה לנו, אל מעבר להיסטוריה. לדבריו, "הלאומנות של מדינות רבות באירופה נתפסות בארה"ב כעניין אירופי בלבד, אבל הפופוליזם של הימין הקיצוני קיים בכל העולם ותופס ממדים מפחידים. 'הארורים' מתארת אליטה השומעת מוזיקה של בטהובן ושל שוברט, אוהבת יופי ואמנות אך מתעלמת מהחברה שמשתנה סביבה. זה בדיוק מה שקורה כיום — העולם משתנה באופן רדיקלי".

הפרטים הקטנים

"הארורים" אינו המפגש היצירתי הראשון של ואן הובה עם הבמאי האיטלקי. בעבר ביים לבמה סרטים נוספים של ויסקונטי, בהם "רוקו ואחיו", "לודוויג, דמדומי האלים", "המאהבים השטניים". כולם יצירות מופת מרהיבות, מוקפדות עד לפרטים הקטנים ביותר, בלתי נשכחות.

"ראיתי את כל סרטיו של ויסקונטי בגיל 20", הוא אומר. "אלה אינם סרטים שנועדו למצוא חן בעיני הקהל, אלא כאלה שדנים בנושאים בוערים. כשקראתי שוב את תסריט 'הארורים' — ונמנעתי מלצפות שוב בסרט כדי להימנע מאדפטציה של הסרט לבמה — חשבתי להבליט את הקשר ההדוק בין העולם הכלכלי, ובעיקר תעשיית הפלדה, לבין פוליטיקה. העניין היה קרוב מאוד לאידיאולוגיה הנאצית. האוטופיה שלה נועדה להצליח גם בזכות עוצמה כלכלית. התעניינתי גם בטרגדיה המשפחתית של שני הנערים שבמרכזה — מרטין, הבן המעורער בנפשו שיורש את המפעל אחרי שהוא רוצח את אמו ואת בעלה; וגונטר, שהורג את רוצח אביו בליל הסכינים הארוכות. שני הנערים הם בני דודים ובתחילת המחזה הם א־פוליטיים. הם הופכים לנאצים ולרוצחים מסיבות שאינן קשורות באידיאולוגיה, אלא מתוך רגשות. כיצד ניתן שלא לחשוב על הצעירים שבימינו פותחים באש במועדונים אמריקאים או בבתי קפה ואולמות קונצרטים בפריז?"

בשני צדי הבמה, במרחבים מוסתרים בחלקם מהקהל, מתרחשת עלילה מקבילה: משמאל שולחנות איפור ומתלי בגדים ומיטות. לצדם השחקנים מחליפים תלבושות, מתאפרים, משוחחים וגם שוכבים יחד. מימין ארונות קבורה, אליהם מובלים "המתים", אחד אחרי השני. לאורך כל ההצגה עוקבות מצלמות וידיאו אחר הבעות הפנים של הנפשות הפועלות. אלה מוקרנות על המסך הגדול שבעומק הבמה. "אני אוהב שהשחקנים יהיו אמתיים על הבמה — שיהיו 'כאן' ולא 'במשחק'", מסביר ואן הובה את שימושו בתקריבי הבעות הפנים. "המצלמה מדגימה את הצד האינטימי בעוד ברקע מתרחשת העלילה. כך אני משלב בין האינטימיות לבין המהלך העלילתי וההיסטורי".

"הארורים" בפריז
© Jan Versweyveld

לפנות לדור הצעיר

השחקן אריק ז'נובז, מחברי הבית של אנסמבל קומדי פראנסז, מגלם את וולף וון אשנבך, קצין אס־אס נלהב ואינטרסנטי, ובן דודם של האחים אשנבאך. הוא מושך בחוטים ודוחף את הגיבורים לבצע דברים שלא עלה בדעתם לבצע. הוא שמעודד את הבן מרטין לרצוח את אמו ואת מאהבה, פרידריך ברוקמן; הוא שמסית את ברוקמן בטרם מותו לרצוח את יואכים ובנו קונסטנטין פון אשנבאך איש האס־אה, בשם רצון השליטה במפעלי הפלדה. "אני משכנע אותם אבל הם 'בשלים' לכך", מסביר ז'נובז את מניעי דמותו.

כוואן הובה, גם ז'נובז מדגיש שמדובר במחזה שמדבר ללבו של דור חדש, כזה שלא בהכרח מכיר את ויסקונטי. "'הארורים' מייצגת את הרוע הטוטאלי. הרוע בהתגלמותו, פוליטי, חברתי ומשפחתי — וזהו ערך אוניברסלי. זאת הפקה יוצאת דופן בעוצמתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו