"דברים שאני יודעת": המשחק של יונה אליאן-קשת משכנע, המחזה פחות

ניכר שאנדרו בובל לא החליט איזה מחזה הוא כותב. ההתלבטות יוצרת דרמה פושרת, שגם משחק משכנע של יונה אליאן־קשת, יעל וקשטיין ועידו רוזנברג לא מסייע לה להיות יותר מהצגה נחמדה לכל המשפחה

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הצגה דברים שאני יודעת
"דברים שאני יודעת". למעלה, מימין: עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, יעל וקשטיין, יונה אליאן־קשת וגיא גורביץ'. רגעי משחק יפיםצילום: כפיר בולוטין
ננו שבתאי
ננו שבתאי

המחזה "דברים שאני יודעת" עוסק במשפחה. המשפחה כישות אחת, מאוחדת בתחילה, שהולכת ומתפצלת לפרטים שמרכיבים אותה, עד לפירוקה היחסי והטבעי. התמונה הראשונה במחזה תופסת רגע מוכר בצורה יפה. על הבמה החשוכה עומד האב, בוב (גדי יגיל), אחרי שהתעורר בלילה למשמע צלצול הטלפון. סביבו עומדים ארבעת ילדיו (שני בנים ושתי בנות), אבל הם לא נוכחים באותו חלל פיזי שהוא נוכח בו, אלא בחלל ראשו החרד. רגע לפני שהוא עונה, בהשהיה בימתית מכוונת, האב שואל את עצמו: "מי מהילדים שלי בצרה?" הוא ממשיך במשפטים שבנויים באופן זהה, שמבטאים חרדה הולכת וגוברת, עד ל"מי מהילדים שלי מת?"

המבנה של המחזה פשוט, כמו בית בציור ילדים: כל תמונה נפתחת על ידי אחד מבני המשפחה, שמספר פרונטלית לקהל משהו על עצמו. אחרי המונולוג מופיעה בדרך כלל סצינה של עימות בין אחד הילדים לאחד ההורים, עד ליצירת תמונה שלמה יחסית. האם, פראן (יונה אליאן־קשת), אחות בבית חולים, היא אמא שעושה הכל למען כולם, כל הזמן, אך צוברת מרירות שבאה לביטוי בעיקר ביחס קשה לבתה הגדולה, פיפ (יעל וקשטיין) ובזלזול מסוים בבעלה, שככל שהמחזה מתקדם מתברר שהבחירה להישאר אתו היתה פשרה מבחינתה.

היחסים בין ההורים והילדים מתוארים באופן לא סימטרי. למשל, הסצינות שבהן מתעמתות האם והבת פיפ מפורטות ויש בהן מטענים, משקעים, סיבות ותוצאות. הבת הקטנה, רוזי (מיכל עוזיאל), נשארת "חמודה", "הבת של אבא", וגם בקטעים הדרמטיים יותר שלה אין קונפליקט ממשי, אף על פי שהיא מעין דמות מספרת, שמקבלת זמן במה גדול משאר האחים.

גם האח הצעיר, בן (גיא גורביץ'), לא קיבל במחזה טיפול דרמטי מספיק ולבד מהתמודדות משמעותית כלשהי במקום העבודה, אנחנו לא מבינים מה "הסיפור שלו". האח האמצעי, מרק (עידו רוזנברג), מספר שתמיד הרגיש מעט בחוץ ומתאר כיצד היה מטפס על עץ, מתבונן מלמעלה על כולם. רק בתמונה אחת יש עימות שלו עם הוריו, אבל העמדה הרגשית שלו מוכרת ומשכנעת, גם אם היא מקבלת ביטוי חוץ־משפחתי, שקשור בעיקר בזהות המגדרית שלו.

מחזה אינו נדרש לסימטריה פסיכולוגיסטית או חלוקה "צודקת", כמובן. יש אפילו משהו יפה בכך שכמו במשפחה, שתמיד יש בה "מקופחים", כך גם במחזה העוסק במשפחה. עם זאת, בגלל המבנה הכללי של "דברים שאני יודעת", שכן מנסה לבנות סדרתיות מסוימת, החוסרים הללו מתבלטים.

אנדרו בובל ניסה לתפוס במחזה מצבים מוכרים בכל משפחה: הרצון של הילדים להגדרה עצמית נפרדת ולעצמאות נפשית, כלכלית ועוד. בחינה מחודשת של הזוגיות, אחרי שההורים כבר לא מטפלים בילדים קטנים; ניסיון להיחלץ מדפוסים משפחתיים חוזרים, כמו הבת שבניגוד לאמה מנהלת רומן מחוץ לנישואים, סוג של מרד בהגדרת "הרעיה והאם הטובה". הרומן, כמובן, לא מעניק לה סיפוק אלא רק מחזיר אותה לסוגיות לא פטורות מילדותה, שבראשן הרצון להיות אהובה באמצעות ריצוי.

בתוך העיסוק המודע לעצמו במשפחה הממוצעת (על החריגויות שבה) יש רגעים יפים, שבוודאי יזכירו לכל צופה משהו מהסיפור המשפחתי שלו. עם זאת, הניסיון לתפוס הרבה אינו מאפשר העמקה ביחסים בתוך המשפחה ופעמים רבות הסצינות שבהן נוכחת המשפחה כולה נותרות מסומנות, לא מפותחות. יש בהן הרבה חזרות על דברים שהאם אומרת, והשלמות של משפטים שהיא מתחילה, שנועדו להראות שהמשפט שאמרה מוכר לילדיה עד מיאוס. הסצינות האלה פוגמות מעט בדרמה, כאילו המחזאי לא החליט אם הוא רוצה ליצור סיפור על משהו שקורה ב"משפחה רגילה", "יום אחד", ומחולל שינוי חזק, כמקובל במחזה ריאליסטי. פה יש כמה אירועים מחוללים, כמה שינויים, וביניהם המוכר. לכן התוצאה אינה חד־משמעית, פושרת וחלבית.

הצגה דברים שאני יודעת
יונה אליאן-קשת וגדי יגיל. יגיל אינו ברור מספיק מבחינה רגשיתצילום: כפיר בולוטין

בהתאם לכך עיצבה כנרת קיש במה לא חד־משמעית ומעט מבלבלת. עם ערוגת השושנים האדומות באמצע היא אמנם יפה מאוד, ונוטה להיות מופשטת וסמלית, אבל נדמה שהמחזה הזה זקוק להחלטה ברורה יותר — האם אנחנו בעולם סמלי של רגשות מתנגשים, או שמא בבית אמיתי, קונקרטי, שבו קיימים מכונת קפה ושולחן אוכל אמיתיים. הדמויות נעות בין הערוגה, הצריף, השולחן ועוד, ולא ברור היכן הן ממוקמות באמת. הבלבול הזה לא מיטיב עם הטקסט ועם השחקנים, שנראים קצת אבודים, מרחפים, מתבססים מדי על הטקסט. שחקנים צריכים עוגן טוב, חזק וברור על הבמה. פה הם לא לגמרי יודעים איפה הם, וזה מחליש את האפקט.

למרות ההסתייגויות האלה, שקשורות בעיקר למחזה, יש בהצגה רגעי משחק יפים: יונה אליאן קשת משכנעת מאוד כאם. לידה גדי יגיל אינו ברור מספיק מבחינה רגשית. לרגעים הוא נדמה כגבר די טיפש אבל פתאום, בסוף (בעימות עם הבן הצעיר), הוא הופך לדמות מוסרית, נחרצת וחזקה. ליעל וקשטיין בתפקיד פיפ יש כמה רגעי משחק יפים ומרגשים וכך גם לעידו רוזנברג, שחקן רגיש, שמרק בגילומו הוא דמות מעניינת ומדויקת.

בתרגום (דורי פרנס) יש כמה צרימות לשוניות, שנובעות מהיצמדות מוגזמת לאנגלית. לא זכור לי ששמעתי ישראלי כלשהו אומר: "אני רואה פסיכולוג". זה תרגום מילולי מאנגלית. אצלנו אומרים "הולך לפסיכולוג". מי אומר "מאיים לרדת שלג"? או מתי שמעתם בחורה ישראלית שאומרת על גבר סקסי שהוא "מביא מבט"?

ועם זאת, "דברים שאני יודעת" היא הצגה נחמדה, אנושית, על משפחה ולכל המשפחה. אין בה ייחוד סגנוני או עומק רב, אבל היא יכולה להיות מעין מתאבן למשפחות שרוצות לבלות יחד, ואולי "לפתוח" איזה נושא משפחתי רגיש אחרי החגים.

"דברים שאני יודעת". בית ליסין ותיאטרון חיפה. מחזה: אנדרו בובל. תרגום: דורי פרנס. בימוי: משה נאור. תפאורה: כנרת קיש. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוזיקה: שאול בסר. תאורה: קרן גרנק. תנועה: שרון גל. משחק: יונה אליאן־קשת, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ