ניקו ניתאי בחר בתיאטרון שוליים כדרך חיים

השחקן, הבמאי והמחזאי שמת היום שיגשג בתיאטרות הממסדיים עד ש"הנפילה" של אלבר קאמי שינה את מסלול חייו. "מגע אנושי, זה מה שאני מחפש בחיים", הסביר פעם את הבחירה הנועזת בפרינג'

ננו שבתאי
ננו שבתאי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניקו ניתאי. רבים יזכרו אותו הודות לתפקידו בתוכנית "קשת וענן" של החינוכית
ניקו ניתאי. רבים יזכרו אותו הודות לתפקידו בתוכנית "קשת וענן" של החינוכיתצילום: דניאל צ'צ'יק
ננו שבתאי
ננו שבתאי

השחקן, הבמאי והמחזאי הוותיק ניקו ניתאי, שמת היום (שני) בגיל 88, הקים את "תיאטרון הסימטה" ו"תיאטרון קרוב", והצגת היחיד שלו, "הנפילה", הציגה במשך יותר מ-45 שנה, יותר מכל הצגה אחרת בארץ. הוא היה איש תיאטרון מוערך. ב-1996 קיבל את פרס רוזנבלום על מפעל חיים באמנויות הבמה, וב-2012 זכה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה בתחום התיאטרון. רבים, כמובן, מכירים וזוכרים אותו הודות לתפקידו הטלוויזיוני בתוכנית "קשת וענן" של הטלוויזיה החינוכית, וחלקם ממש גדלו על המשפט: "שן, קשת ענן". אך מעבר לרשימת ההישגים, דבר אחד היה ייחודי לניתאי ומעורר הערצה (או אפילו מעט תמיהה), וזו הבחירה שלו בתיאטרון שוליים כדרך חיים, שאינה קלה בלשון המעטה. זו היתה בחירה של ממש, ייעוד אמנותי ולא כורח.

ניתאי נולד בבוקרשט שברומניה ב-1931. את שנותיו הראשונות חווה דרך מוראות מלחמת העולם השנייה. אביו נשלח למחנה עבודה, ולאחר שבית הוריו נשרף בהפצצה, הוא נפרד גם מאמו, וכל אחד מהם עבר לחיות בנפרד בבית אחר של קרובי משפחה. ניתאי לא אהב לדבר על ילדותו והוא כמו בחר במודע במבט אופטימי ומחייב חיים. את סוף המלחמה תיאר דווקא כיציאה לעולם מלא תקווה ולא לעולם הרוס כפי שתיארו אחרים.

ניתאי בהצגה "במערכה האחרונה" בתיאטרון קרוב. השורש של אהבת התיאטרון ניטע בו בידי הוריו
ניתאי בהצגה "במערכה האחרונה" בתיאטרון קרוב. השורש של אהבת התיאטרון ניטע בו בידי הוריוצילום: אריקה לינור קוצ'ו

השורש של אהבת התיאטרון ניטע בו בידי הוריו, שאהבו את הבמה והיו לוקחים אותו לראות הצגות כשהדבר היה עוד אפשרי. כילד, תיאר ניתאי כיצד היה מכריח את שכניו להעמיד עמו ביחד הצגות. ניתן להניח שאהבת תיאטרון כזאת, שמתחילה מגיל רך ומהבית, היא אהבה עמוקה, עתירת שאיפות וזיכרונות אינטימיים. ואולי גם שם נעוץ הפתרון לחידת הבחירה של ניתאי דווקא ביצירה בתיאטרון שוליים.

כשניתאי עלה לארץ לבדו ב-1961 בגיל 30, לאחר שסבל מאפליה על רקע אנטישמי, הוא למד עברית בזריזות מרשימה. בבוקרשט הספיק ללמוד קולנוע ותיאטרון באוניברסיטה, ואף לשחק בתיאטרון בעיר הולדתו. לכן כשהגיע לארץ, על כל הקשיים הכרוכים בעלייה ובתוספת הנחישות וכישרון המשחק שלו, דלתות רבות דווקא נפתחו בפניו בקלות. שנים רבות פעל בתיאטרון הממסדי בהצלחה יתרה: הוא שיחק בעשרות הצגות בתיאטראות מרכזיים כהבימה, תיאטרון חיפה ועוד, בהן "אילוף הסוררת" ו"חשמלית ושמה תשוקה"; ביים עשרות הצגות, בהן "אדם הוא אדם" ו"המרפסת"; וגם כתב כמה מחזות כמו "גן עדן טרום חובה" ו"איש הרוח, הזונה והליצן".

אולם אחרי התקופה הארוכה והמוצלחת, עשה ניתאי פניית פרסה דרמטית. היתה זאת החלטה מודעת, שאותה תיאר כלא פחות מ"נס". הדבר קרה בעקבות הקריאה ב"הנפילה", מאת אלבר קאמי. ניתאי סיפר שהוא חש שהוא מביט במראה, בהזדהות מוחלטת עם דמות האדם המתיימר להיות תרבותי, אך מגלה ומתגלה בפני עצמו בהדרגה כבהמי ואנוכי כמו אלו שבז להם עד כה. ב-1975 עלה העיבוד הדרמטי שלו לספר שאותו הוא ביים ובו שיחק, והפך לסוג של קאלט, או קלאסיקה.

לעבר חזון לא ידוע

את עבודתו בתיאטרון הממוסד ראה ניתאי בדיעבד כעבודה "פקידותית", ועל העבודה בפרינג' אמר: "לא עשיתי את כל מה שרציתי, אבל כבר לא עשיתי את מה שלא רציתי". אין ספק שכל שחקן בתיאטרון הרפרטוארי המגלם תפקיד מאות פעמים יכול להזדהות עם התחושה הזאת. ועם זאת, לא לכל אחד יהיה האומץ להשליך את המוכר והנוח כל כך, לעבר חזון לא ידוע אך מלא מהמורות ידועות.

ב-2001 הקים וניהל ניתאי את "תיאטרון קרוב" בבית מרכזים (שנשרף) ובהמשך בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. שם מצא הרבה "מציאות", ותיאטרון חדשני חייב, על פי ניתאי, להיות קרוב, כשם התיאטרון, למציאות עצמה. דווקא מנעד התוכן של התיאטרון היה רחב, וכלל בין היתר מחזה על אלימות כלפי נשים, לצד מחזות קלאסיים.

הצורך של ניתאי, נדמה לי, לא היה רק בביקורת חברתית, אלא התבטא גם כטעם אישי, כשאולי מעל כולם, היה זה הצורך להיות, שלא כמו בבמה הגדולה, קרוב לקהל עצמו. כפי שאמר בעצמו: "מגע אנושי, זה מה שאני מחפש בחיים".

ונראה גם שלא בכדי עבד בשיתוף פעולה קרוב עם בתו, הבמאית והשחקנית דורית ניתאי נאמן, שצפויה להמשיך לנהל את התיאטרון. בין ההצגות הרבות שהעלה לאורך השנים היו כאלו טובות ונוגעות, אך היו גם כאלו שנדמו כשוליות מדי ולא מעודכנות בשיח החברתי והתרבותי כפי שהתיימרו להיות. עניין זה מעלה את השאלה האם ההתרחקות מהמיינסטרים היא דווקא התקרבות לדבר "אמיתי" יותר. הרי המרכז, על האנשים ופעילויות התרבות שבו, גם הוא "מציאות".

באחת מההצגות שיצר ניתאי, "געגועים לטחנות רוח", הוא גילם שחקן שהפך למטאטא רחובות. הדמות הזאת הובילה את הקהל לסיור בשכונת "אמני השוליים" דרך רחובות כמו "יוסף מונדי", או רחוב "המחזאים הלא מובנים". כשקיבל ניתאי ב-2007 את פרס "קיפוד הזהב", הפרס של תיאטרון הפרינג', אמר במעמד זה: "הפרס שלי יהיה אם אשאר בתודעה של מישהו, גם שלא אהיה עוד". מי ייתן ומשאלתו תתגשם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ