לפעמים, גם ינשוף גילה אלמגור זה לא מספיק

הכל מלא חיוכים, ריקודים ותלבושות נאות בהצגה "רונן בארץ הסיפורים" הזמינה ברשת, אך מדובר ב"פחמימת תרבות" מרוקנת מתוכן ומתח. חוץ מהגילוי הנפלא שגילה אלמגור היא ינשוף, שום דבר לא באמת קורה בה

ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "רונן בארץ הסיפורים". לא הצגה אגדית
ננו שבתאי

ההצגה "רונן בארץ הסיפורים" שזמינה לצפייה ברשת צולמה באופן מקצועי באולפן. לכן היוצרים הוסיפו לה אפקטים טלוויזיוניים, כמו כוכבים מנצנצים וזוהרים האופפים את הדמויות, או שחקן שנעלם לפתע מהבמה. הנקודה הזאת חשובה, כי ההצגה סובלת ממחסור במחשבה יצירתית. הצילום באולפן, עניין לגיטימי בפני עצמו, רק מחדד את זה.

רונן גולדפרב פלד מציג עצמו לילדים הצופים כ"מספר סיפורים". יש לו, בדומה לתוכנית "פרפר נחמד", כמה חיות מחמד חברות כמו עטלף וינשוף. הן מחוברות למסך בקדמת הבמה באמצעות חישוקי ברזל שגורמים להן להיראות כאילו ננעצו שם בניגוד לרצונן. הינשוף נשמע כמו גילה אלמגור, וזה נפלא, בעיקר כשמתגלה לבסוף שזו היא — מלכת התיאטרון הצרודה — ולא אחרת. 

רונן עומד לפגוש דמויות מאגדות ולעזור להן למצוא את סוף הסיפור שלהן שכמו באגדות — כך נאמר בחוסר דיוק — חייב להיות טוב. שעטנז כזה של שאריות מאגדות נעשה אינספור פעמים בתיאטרון. הוא יכול להיות מלבב, אלא שפה אין דרמה, רק בדיחות כמו כיפה אדומה שמדברת עם סבתה בטלפון נייד המצלצל "גרים גרים", כשנאמר לנו שנייה לפני שהסיפור הוא של האחים גרים, כדי שכולנו נבין את הבדיחה.

כשהשיחה מתנתקת נאמר לנו שביער אין קליטה. חה חה. מפציע זאב, אבל הוא לא ממש טורף, אלא רק מצטרף לשיר מחורז, אחד מיני רבים המלא בצהלות שמחה וחיוכים, ומלים דלות וכלליות, כשכל השירים מבוססים על שניים־שלושה משפטים כמו "כולם רוצים בסיפורים, סופים טובים", או משהו דומה, ולכן אין למעשה הבדל בין העלילה — שלא מתחוללת, לבין השירים, שלא יוצרים ניגוד לעלילה או הפוגה ממנה, כמו גם רגש או אווירה אחרים. הכל צוהל מאוד אך סטטי ונטול מתח, שום דבר לא באמת קורה, הכל די טוב כל הזמן ואם לא – העניין נפתר תוך חצי דקה, בשיר שמח. ובין השירים ל"עלילה" מפציע רונן, (בעצם הוא כל הזמן על הבמה) בשמו, ומדבר לילדים שוב בחיוך זורח, ובחרוזים טכניים לגמרי, שנחרזו רק לשם החרוז (גר, זר, מוכר). הניסיון ליצור שפה גבוהה יותר, כי כך "צריך" באגדה, הוא מאולץ כשאין בו הומור אמיתי או סגנון ממשי. אין יתרון למשפט שאומרת המכשפה "שהילדים אותי יתחילו לאהוב" על פני משפט פשוט ונהיר יותר כמו "שהילדים יתחילו לאהוב אותי". ואף להיפך.

מתוך "רונן בארץ הסיפורים"

הניסיון להגביה, כשאין גבהות אמיתית, בתוכן או בסגנון, רק מסרבל את השפה ויוצר אפקט מלאכותי ומרחיק. בהמשך, זה לא מסייע גם לשחקנים לשחק בפשטות ובטבעיות. מלבד השפה המדוברת, תמוהים גם המשפטים החינוכיים שרונן, כמו מין גנן ילדים, שליח מטעם משרד החינוך, אומר פה ושם, כמו: "חברים בשעת צרה תמיד עוזרים". זה בא משום מקום, זה לא משהו שמתרחש על הבמה, ולכן זה משפט דידקטי סתמי.

בהצגה אין מן הסתם גם איזו שפת במה ייחודית. הכל מלא חיוכים, ריקודים ותלבושות נאות, אך מדובר ב"פחמימת תרבות" מרוקנת מתוכן, ודי זולה. דבר נוסף — אין כבר צורך בקניית זכויות יוצרים, כשמדובר באגדות ישנות, אך מה עם "בנצי הפיל הצבעוני", שמופיע פה ונלקח מספר ילדים של דיויד מקי, שלא זו בלבד שאינו קשור לעולם האגדות, גם לא נראה שמישהו חשב על סוגיית קרדיט או זכויות יוצרים.

ההפתעה האמיתית שבסוף הותירה אף אותי המומה לנוכח המוצר הלא אמנותי והמכיר כל כך: כשכתוביות הקרדיטים נעלמות מפציע שוב רונן ומספר באותו הקול והנימה החייכנית על בעיית הרטבה של ילד רגיל בשם גיל. או אז הוא שולף מוצר — תחתוני לילה עם פעמון שמתריע על הרטבה — ומפרסם אותו, כולל הקראת מספר הטלפון להזמנות והצגת חבילת התחתונים. כהורה, אני מודה שהרטבת לילה היא עניין מאוד מעיק ומכביד. לכן, אולי דווקא ב"סוף הטוב" הזה, כחלק מבליל הדמויות האגדתיות חסרות הסוף, טמון הערך המוסף של ההצגה.

"רונן בארץ הסיפורים". התיאטרון שלנו. כתיבה ובימוי: רונן גולדפרב פלד. תפאורה: שני טור. תלבושות: מאור צבר. משחק: נגה מילשטיין, בטי קושצ'י, אפי ביבי, אבנר נינו. דיבוב: גילה אלמגור, משי קליינשטיין, דורית שלו. לבני 3-9

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ