הוא בלתי נראה וכבר מזמן הפך לתופעת תרבות. עכשיו הוא מנסה להעיר את התיאטרון

בצל פורמט הפודקאסט הפופולרי, גם התסכית, אביו הקדום מראשית המאה ה–20, ממשיך להדהד באוזני העולם ומאפשר אלטרנטיבה חלקית לבמות שהוחשכו. "זה מעורר דמיון אולי אפילו יותר מהצגה", אומרת רבקה מיכאלי, שמשתתפת במחזה אודיו חדש, והיא אינה היחידה

ניצן פינקו
ניצן פינקו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נטע רוט (מימין) ורבקה מיכאלי בחזרות לתסכית "שפת אם". "החוויה של להאזין לסיפור רדיו היא מאוד חזקה אצלי"
ניצן פינקו
ניצן פינקו

"לפעמים אני רוצה לשחק אותה משוגעת — לקנות טיטולים, מוצצים, בקבוקים, ללכת בסופר פארם כאילו יש לי תינוק". כך מספרת אביגיל, שעברה לידה שקטה וילדה תינוק מת. אביגיל היא גיבורת התסכית "בדיקת דופק" שכתבו גילי יובל, כותבת ומגייסת כספים בתחום האמנות, ואחותה, במאית ומנהלת תיאטרון הבית, מעין יובל־שהם. תסכיתן השתתף בתוכנית "ובכל זאת" בפסטיבל תמונע שהתקיים השנה בפורמט דיגיטלי וממשיך להיות זמין להאזנה ברשת. הוא נכתב כשיובל עצמה היתה בחופשת לידה,  לאחר שילדה את בתה בשיא הסגר בלונדון. לתוכו משולב סיפור ההתמודדות של אחותה עם לידה שקטה, לפני שבע שנים. 

"התחברתי לזה שחיפשו משהו שנותן תקווה", נזכרת יובל, "אז אמרתי לאחותי: 'יש לך טקסט מרגש ששוכב במחשב ושלחת לי לפני חמש שנים' — ומשם חיברנו את שני סיפורי הלידה שלנו. אני רוצה להאמין שדווקא המדיום של התסכית הופך את הסיפור לניתן לעיכול. זה לא מוטח בפנים שלך כמו במחזה או בסדרה. יש כוח גדול בלדמיין את מה שקורה". כדי לגרום למאזינים להרגיש שהם חלק מחוויית הלידה, שילבה יובל ב"בדיקת דופק" הדמייה מוקלטת של חדר לידה. "אבל כל אחד ידמיין את חדר הלידה הזה אחרת". 

מעין יובל־שהם (משמאל) והשחקנים עמית אולמן ועדילי ליברמן בחזרות לתסכית "בדיקת דופק". "כל אחד ידמיין את חדר הלידה אחרת"צילום: עומר עזרתי

ביקום מקביל

תסכית, הידוע גם בשם רדיו־דרמה, הוא מחזה רדיו, שמעביר סיפור באמצעות מילים וצלילים. "התסכית נועד להיות סוג של הצגה רדיופונית", מסביר חוקר ההסכתים שמעון לוי. "ההסכת, הוא הפודקאסט, כולל בתוכו גם את התסכית — לא רק יצירה רדיופונית דרמטית אלא משהו יותר רחב: אפשר לעשות שיחות, כל מיני דברים שמיעתיים שמשתמשים במדיום. תסכית נשען על סיטואציה, אירוע מסוים שקורה, ודיאלוגים. הסיפור עובר הלאה לא על במה מוחשית, אלא ביקום מקביל עם ארבעה אלמנטים: שקט, מילים, מוזיקה ופעלולים — כמו טריקות דלת, אזעקות. לעיניים יש עפעפיים, לאוזניים אין, הן קולטות מכל מקום". 

התסכית התפתח בשנות העשרים, וחווה פופולריות בעולם בעיקר לאורך שנות ה–50 וה–60. התסכית המפורסם מכולם, "מלחמת העולמות" של אורסון וולס, שודר עוד בשנת 1938 ויצר סטנדרט חדש לדרכים בהן אפשר לספר סיפור ברדיו. מי שהובילה את התחום בעולם באופן עקבי לאורך השנים היתה ועודנה רשת BBC, שחברת הרדיו־דרמה שלה כללה בשיאה כ–35 שחקני תסכיתים קבועים.

התסכית "בדיקת דופק"

סדנת הרדיו של ה־BBC הוקמה ב–1939, במטרה לספק בידור להמונים בעת המלחמה. השחקנים, שלא יכלו להגיע לתיאטרון בשל ההפצצות האוויריות, הגיעו לאולפן, והקליטו תוכנית אחר תוכנית. בחלק מהמקרים עיבדו סיפורי טלוויזיה לרדיו, כמו "דוקטור הו" ששודר כבר ב–1966 כמופע אודיו במקביל לטלוויזיה. במקרים אחרים, תסכיתים הפכו לטקסטים שהתגלגלו גם לז'אנרים אחרים: "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדאמס, הראשון בסדרת הספרים המצליחה, החל כתסכית בשנת 1978, הראשון ששודר בסטריאו, גם הוא ב־BBC. 

פופולריות התסכיתים בארץ ובעולם דעכה לקראת סוף שנות השמונים, בהן הפסיקו לעבד תוכניות עבור הרדיו, ושידרו הצגות כפי שהן. הטלוויזיה, שהחלה להיות נוכחת ביותר בתים, הפכה את הרדיו למיושן לכאורה.

בשנים האחרונות שבה ועולה פופולריות ההסכת. לפי חברת המחקר הבריטית Ovum, כיום מאזינים לפודקאסטים כ–225 מיליון אנשים ברחבי העולם, ועד 2023 צפוי לעמוד מספרם על כ–1.85 מיליארד. רק השנה רכשה ספוטיפיי את גילמט מדיה, אולפן פודקאסטים, ב–230 מליון דולר, ובנוסף רכשה את הפודקאסט של ג'ו רוגן ב–100 מיליון דולר. באתר רדיט, קהילת חובבי הפודקאסטים מונה כבר 1.7 מיליון חברים. 

"מלחמת העולמות" של אורסון וולס. התסכית המפורסם בעולם מ-1938 שהניח את הקרקע לבאים

בישראל, על פי נתוני תאגיד השידור, בחצי השנה הראשונה של 2019 נרשמו יותר מ–2.2 מיליון הורדות להסכתי "כאן" — באתר של "כאן" ניתן למצוא הסכתים לצד תסכיתים ואין הפרדה עקרונית בין הסוגות, כנראה כי אין מספיק תסכיתים שיצדיקו קטגוריה נפרדת — ומדי חודש צומח שיעור מאזיניהם בכ–20%. אפשר רק להניח שעם הזמן הפנוי שהביאה הקורונה, ההאזנות רק גברו. 

מול נתונים אלה, 64.5 אלף החברים בקהילת חובבי התסכיתים ברדיט הם מספר צנוע אך ממשי. באנגליה עצמה התסכיתים ממשיכים להיות פופולריים מאוד, ומשודרים עד היום ב־BBC3 ו־BBC4. באירלנד אף קיים טקס פרסים המוקדש לתסכיתים בלבד, וגם ביפן התסכיתים עדיין פופולריים, שם הם מתבססים לא מעט על עלילות מעולמות האנימציה היפנית, המנגה והאנימה.  

תסכיתים שזוכים כיום להצלחה גדולה בקרב קהלים בינלאומיים אינם רבים, אך אחד מאלו שהצליחו לפרוץ הוא "ברוכים הבאים לנייט וייל", תסכית אימה אמריקאי שהפך לתופעה תרבותית. מאז 2012 הוא מביא תשדירי חדשות מהעיירה הבדיונית ומלאת הזוועות. "תדליקו את הרדיו ותתחבאו" הוא סלוגן התסכית העצמאי, שממומן על ידי חסויות ויותר מ–3,000 תומכים בפלטפורמת התמיכה Patreon. "החדשות של נייט וייל נשמעות כמו מה שהיה קורה אם סטיבן קינג או דייוויד לינץ' היו מתארחים בתחנת הרדיו המקומית שלכם", כתבו בניו יורק טיימס. מדובר בתופעת קאלט זוכת פרסים שכבר יצאה לטור ברחבי אירופה וארה"ב, ויכולה להתרחש רק במדיום הזה.

כולם מחפשים ידידים

עם המאמינים שמקומם של התסכיתים עוד איתנו נמנה ניצן כהן, מנהל אמנותי שותף במהדורת האונליין של פסטיבל תמונע, שיזם את מסגרת התסכיתים כאלטרנטיבה פרקטית להיעדר הבמה בימי קורונה. "כרגע אין אפשרות לעשות תיאטרון", הוא אומר, "אנחנו נפתחים ונסגרים, אין משהו ברור באופק ויש הרגשה שהתיאטרון לא קיים בכלל, שהוא אוויר מבחינת ההחלטות הפוליטיות. זה מרתיח, ומצד שני אני מנסה לא לכעוס אלא לייצר אלטרנטיבות". 

בחזרות ל"שפת אם". לעיניים יש עפעפיים, לאוזניים אין - הן קולטות מכל מקוםצילום: אור ניר / גשר

על הפיכת ההצגות לתסכיתים החליט כהן כבר בסגר הראשון. בשיתוף "כאן" הוא המיר את הצגות היחיד של תמונע לתסכיתים. כשהחליטו ליצור תסכיתים עבור הפסטיבל השנתי, גילו להפתעתם שהפורמט לא מוכר כמו שחשבו. "לא מכירים מספיק את הצורה הזו בארץ. רוב התסכיתים שעשו פה ארוכים וכבדים וכבר קשה לשמוע אותם היום. אצלנו זה שונה כי הכל קצר ומחזיק עולם שלם. האורך הוא לא רק טכני, אלא מהותי". 

את עשרת התסכיתים שנבחרו לפסטיבל, הוא מספר, ברר מתוך לא פחות ממאה סיפורים קצרים ומחזות שנשלחו במסגרת הקול הקורא, ועובדו לפורמט הוותיק. תקופת הקורונה משתקפת ברוב התסכיתים שנבחרו, שהם בדרך כלל ריאליסטים ועוסקים בסיטואציות קשות, כמו שירות צבאי בעת מלחמה או אישה שמאיימת להתאבד בשל מצוקה כלכלית. 

"בזמן הקורונה כולם מחפשים ידידים, אז התיידדו גם עם הרדיו", מסבירה רבקה מיכאלי, שמשתתפת לצד נטע שפיגלמן ונטע רוט בהצגה "שפת אם", דרמת אודיו שמועלה בימים אלה מסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של תיאטרון גשר. כמו כהן, גם מיכאלי מאמינה שכוחו של התסכית יפה גם ב–2020. "אני בת 82 וחצי, ואני מגיל 11 ברדיו. הרבה מאוד גם כמאזינה. נעים לחזור לזה", היא מספרת. "החוויה של להאזין לסיפור רדיו היא מאוד חזקה אצלי. אתה לא יכול כל הזמן לשבת מול הטלוויזיה, העיניים שלך יצרבו. זה מעורר את הדמיון אולי אפילו יותר מאשר לראות הצגה. אני מניחה שיגיע גל של חזרת התסכיתים". 

פרק הפיילוט של "ברוכים הבאים לנייט וייל", תסכית אימה אמריקאי שהפך לתופעה תרבותית

כמו מיכאלי, גם לוי נוצר זיכרונות עבר מתור הזהב של התסכיתים בישראל בשנות החמישים. "אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי סוגר את התריסים, כי זה היה בצהריים, בשעה 14:10, והתמסרתי לסיפורים הרדיופוניים בשקיקה ממש", הוא נזכר ב"המסך עולה" בקול ישראל, מתוכניות הרדיו הפופולריות בארץ, שהביאה עיבודי רדיו למיטב ספרות העולם. "יצרתי לי את העולם הפרטי שלי, כתגובה לצלילים ששמעתי. הארץ דממה באותן שעות, המון אנשים שמעו את זה".

במחקרו "התסכית העברי, לקראת ניתוח סוציו־תמטי" מצא לוי יותר מ–1,850 תסכיתים הרשומים בקטלוג של קול ישראל, מאז הקמתה בשנת 1948. המספר המרשים מעיד על פופולריות הפורמט בארץ, שהושפע לפי לוי מעולם התסכיתים מעבר לים, ומה־BBC בפרט. אחת מהדמויות ש"הושאלו" מה־BBC וזכו לפופולריות עצומה, היתה פול טמפל, בלש פיקטיבי שגילם בצלאל לוי. "היו שומעים את פול טמפל ורק אחרי זה יוצאים מהבית", מחזקת מיכאלי את טענתו. 

הכירו את פול טמפל, גיבור תסכיתי ה-BBC שסחף את ישראל בשנות ה-50

בימיו היפים של רדיו תל אביב 102fm, בשנת 1999, יצרו מיכל ניב ועינב גלילי תסכיתים משעשעים בפריים טיים, בין 16:00 ל–18:00, עם אורחים שונים, ובהם ארז טל. "תסכית בית החולים" שלהן, במסגרת "היפות והאמיצות", חגג את אהבת הרדיו והיה אחד הקטעים היותר מצחיקים בתוכנית. גם תוכנית המערכונים "היפופוטם" ששודרה במקביל ניצלה את עולמות האודיו בצורה קורעת מצחוק. מאז, הפכו התסכיתים לנדירים יותר ויותר, והופיעו מדי פעם בתוכניות נישתיות באמצע הלילה, כדוגמת "חותמת האש" — תסכית בהגשת מאור כהן כחלק מתוכניתו הלילית "נחשי האיזמרגד" ב־88fm.

גם כהן וגם מיכאלי משוכנעים שלמרות העדנה לה זוכים התסכיתים, הם אינם תחליף לתיאטרון. "המגע האנושי, האנרגיה, התקשורת בין הקהל לשחקנים, אין אותם בשום מדיום", הוא אומר. "התסכית יותר פרטי, אינטימי, אבל אתה לא שומע תסכית בדרך כלל בקבוצה. זה לא תיאטרון, אנחנו יודעים. אבל זה המהלך שלנו". "זה קשה ואנחנו לא יכולים לחיות מזה, אבל לתת למישהו לקבוע שסוגרים זה להרים דגל לבן". "צריך וניתן לחזור לתיאטרון בדרך מבוקרת", מסכמת מיכאלי, "ברגע שיבינו — מי שצריך להבין — שהתרבות היא לא פחות ממזון, היא מזון לנפש".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ