ליאור סורוקה - צרובה
ליאור סורוקה

הבמאי, המחזאי והשחקן רוני פינקוביץ' מת היום (חמישי) בשוויץ בגיל 56. פינקוביץ', שחלה לפני כ–30 שנה בטרשת נפוצה ובשנים האחרונות נעזר בכיסא גלגלים, בחר, לפי גורמים בסביבתו, לסיים את חייו בהמתת חסד. לאורך השנים ביים עשרות הפקות בכל תיאטרוני ישראל. הוא הותיר אחריו את אשתו, תומי יואל, שהיתה שחקנית בעברה, ושלוש בנות.

פינקוביץ' החל את דרכו בסדנת הנוער של התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת ובתיכון תלמה ילין, והשתתף כנער בהפקות תיאטרון ובסרטי הקולנוע "נועה בת 17", "בחינת בגרות", "שתי אצבעות מצידון" ו"זעם ותהילה". לאחר סיום לימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב, הקים את קבוצת הפרינג' "תיאטרון הבטון". בהמשך דרכו האמנותית, שימש כבמאי בית בתיאטרון הבימה, כמנהל האמנותי של התיאטרון העירוני חיפה וכמנהל האמנותי של תיאטרון המדיטק.

בין 50 ההפקות שביים בכל תיאטרוני ישראל ניתן למנות את "הלילה ה–12", "מותו של סוכן", "רעל ותחרה", "אבודים ביונקרס", "פילומנה", "מה עושים עם ג'ני?", "תנאים של חיבה", "אקווס", "קפה ערבה", "מלאכת החיים", "לחנך את ריטה", "הזוג המוזר — הגרסה הנשית", "אנשים, מקומות ודברים", "משפחה חמה" ועוד. הוא גם כתב מספר מחזות, בהם: "תה", "תקווה" ו"פירוק". בטלוויזיה היה מנחה בתוכנית "קריאת כיוון" ושיחק בסדרת הדרמה "חדר מלחמה".

ההפקה "עוץ לי גוץ לי", שביים בתיאטרון הקאמרי, זכתה בפרס התיאטרון הישראלי כמחזמר הטוב של השנה לשנת 2003. ההצגה "האבא" שביים בתיאטרון בית ליסין, בכיכובו של ששון גבאי, זכתה בפרס התיאטרון הישראלי כהצגת השנה לשנת 2015.

לאחרונה נערכה בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר קריאה של מחזה חדש שכתב, בשם "המטפלים". מנכ"לית התיאטרון ציפי פינס ספדה לו: "רוני היה מקצוען משכמו ומעלה. במאי תיאטרון בלתי מתפשר, מנהיג סמכותי ויוצר פורה. כבר שלושים שנה שההצגות שביים מפארות בעקביות את התיאטרון הישראלי. נוכחותו כאיש תיאטרון מהשורה הראשונה תחסר מאוד, לי ולתיאטרון הישראלי. צפינו בהערצה באצילות שבה התמודד עם מחלתו ובנחישות שבה המשיך ליצור תיאטרון — מחויבות שאותה קיים עד לאחרונה, עד שתש כוחו ולא יכל יותר".

מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה, נעם סמל, אמר ל"הארץ" כי מותו של פינקוביץ' הוא "אובדן גדול לתיאטרון הישראלי, לתרבות הישראלית ולמשפחתו". הוא הוסיף כי פינקוביץ' היה "איש אשכולות, ידען גדול, וחבר לתרבות. הוא ידע לביים מחזאות ישראלית במיטבה. היה לי הכבוד להיות מנכ"ל הקאמרי כאשר ביים ב–2003 את 'עוץ לי גוץ לי' —בהפקה שרצה עד ימי הקורונה ודורות של ילדים גדלו עליה".

סמל אמר כי "ההחלטה לשים קץ לחייו היא החלטה אמיצה, שאני מבין כי היא נבעה מכאבי תופת שליוו אותו תקופה ארוכה. לא ראית על פניו מעולם סימן לכאבי התופת האלו. קרוב ל–15 שנה הוא התנועע רק על קלנועית, והיוצרים סביבו גילו כלפיו נאמנות וסבלנות. הוא מעולם הוא לא ביקש הקלה בגין נכותו. חבל שאנחנו מאבדים את האנשים האלה — הכי הכי הכי".

רוני פינקוביץ' בהצגה "קונטקט", שעלתה בתחילת השנהצילום: יוסי צבקר

המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, גלעד קמחי, מסר: "רוני, בחוכמה וכשרון אינסופיים, היה אחד הבמאים הפוריים בישראל וללא ספק אחד החשובים שבינינו. הוא השאיר חותם עצום בעולם התיאטרון הישראלי".

באחד המחזות האחרונים שכתב וביים, "קונטקט" שעלה בתחילת השנה במרכז ענב בתל אביב, תיאר פינקוביץ' את התמודדותו עם המחלה. במרכז המחזה, בו שיחק פינקוביץ' לצד בתו איאן, אישה שמתאהבת בצעירותה בגבר שסובל ממחלה קשה, מחליטה לעזוב אותו וחוזרת אליו בבגרותה. בראיון ל"כלכליסט" לרגל עליית ההצגה אמר "מעולם לא ריחמתי על עצמי, אפילו ברגע שהודיעו לי בגיל 25 — לא נקלעתי למצב של רחמים. אני חי בקבלה. יש אנשים שנלחמים במחלה אני לא נלחם. זה כאב מתמיד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ