איה חיות
איה חיות

יעקב (יענק'לה) אגמון, שהיה אחד ממנהלי התיאטראות הגדולים בישראל, מת היום (רביעי) בגיל 91 כתוצאה מדלקת ריאות שהובילה לקריסת מערכות. הוא הותיר אחריו אישה, גילה אלמגור, שני ילדים, נכדים ונינים. ההלוויה תתקיים מחר בשעה 12:00 בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

אגמון ניהל הן את התיאטרון הקאמרי והן את הבימה והיה ממקימי תיאטרון בית ליסין. עם ההצגות הבולטות שעלו בתיאטראות בעת ניהולו נמנים "בית הבובות", "כנרת כנרת", "מריוס" ו"הלילה השנים עשר" בקאמרי, ו"מחכים לגודו", "מותו של סוכן" "טנגו" ו"קופסה שחורה" בהבימה.

"התיאטרון הלאומי הבימה עוטה אבל על מותו של יעקב אגמון שכיהן כמנכ"ל התיאטרון בשנים 1995–2005 ובעלה של שחקנית הבימה הדגולה, גילה אלמגור־אגמון. אגמון קיבל על עצמו ב–1995 את המושכות של ניהול התיאטרון הלאומי לאחר משבר כלכלי ואמנותי גדול", נמסר מהבימה.

אגמון נולד בפולין ב–1929, ובגיל ארבע עלה לארץ ישראל. הוא היה חבר בתנועת הנוער השומר הצעיר והגיע לקיבוץ הראל, שם החל את פעילותו כמפיק אירועים. ב–1958 היה בין מפיקי חגיגות העשור למדינת ישראל. באותה השנה התחולל בתיאטרון הקאמרי "מרד" נגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. עם עזיבתו עבר הניהול האמנותי להנהלה שכללה כמה משחקניו הבכירים של התיאטרון ובהם חנה מרון ואורנה פורת. אליהם הצטרף אגמון, כמנכ"ל. הוא כיהן בתפקיד ארבע שנים.

יעקב אגמון וגילה אלמגור, מתוך הסרט "שאלות אישיות"צילום: באדיבות אבנר שחף

ב–1962 יצא לארצות הברית ללימודים והיה במשך שנתיים יועץ לקרן התרבות אמריקה־ישראל. בשנות ה–60 פגש את גילה אלמגור — הוא היה אז מנהל הקאמרי, בן 31, והיא, בת 21, שיחקה בהצגות בתיאטרון. כל אחד מהם היה נשוי והם הסתירו את הרומן, עד שהתחתנו ב–1963. לשניים בת מאומצת. לו עצמו יש ילד מנישואים קודמים.

ב–1964 הקים את "תיאטרון בימות" וב–1966 עלתה בו ההצגה הראשונה, "לבלוב האהבה", שנכשלה בקופות. התיאטרון התאושש ובשנים הבאות המשיך להעלות הצגות ובהן "הזוג המוזר" ו"בוסתן ספרדי". ב–1972 נסגר התיאטרון.

ב–1978 היה אגמון ממקימי בית ליסין כחלק מההסתדרות וניהל אותו שמונה שנים. בין ההצגות שהועלו בתקופתו: "אחרון הפועלים", "ילדי הכרך", "טנזי", ו"קשר אייר". אגמון גם הקים חברה פרטית להפקות, "בימות 2000", ועמה יזם מ–1990 ואילך את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו". בשנים 1992 עד 1994 היה המנהל האמנותי של פסטיבל עכו.

ב–1995, בעקבות משבר כספי וניהולי בתיאטרון הבימה שהתבטא בגירעון גדול, מונה למנכ"ל ולמנהל אמנותי של המוסד. אגמון נחשב למי שהביא אל המוסד הפקות מסחריות כמו "מרי לו" משיריו של צביקה פיק, ריענן את התדמית של התיאטרון ומשך אליו קהלים צעירים וחדשים. 

עם זאת, שחקני התיאטרון ועובדיו יצאו נגד ניהולו. במשך השנים נטען שקידם את אשתו גילה אלמגור. בשנת 2000 אף פורסם כי עלות שכרם המשותף של השניים הסתכמה בכ–1.2 מיליון שקלים, כחמישה אחוזים מסך התמיכה התקציבית שניתנה להבימה מטעם משרד התרבות באותה שנה. בעקבות הפרסום, העובדים סירבו להאריך את כהונתו בחצי שנה. הזוג הכחיש את הטענות.

ב–2005 סיים את תפקידו בתיאטרון. בראיון ב–2008 ל"הארץ" סיפר כי "אני חושב שהרבה אנשים צריכים לבקש ממני סליחה. כשהגעתי להבימה המקום נראה כמו האח התאום של ערוץ 1 מבחינת מוסר העבודה והיקף העבודה. כשהגעתי חתמתי על 305 משכורות. שנה אחר כך חתמתי על 205 משכורות, וייצרנו פי שלושה. הצלתי את הבימה במובן הקיומי. היה עלי להרים גוף תרבות מאשפתות. היו רגעים שאמרתי לעצמי — ארור היום שנכנסתי לזה. כיום אני גאה בתקופה הזאת ומבקש שתשפטו אותי על פי מה שעשיתי".

אגמון זכה בשנת 2007 בפרס מפעל חיים מטעם פרסי התיאטרון. באוקטובר 2010, כשהוא בן 79, מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי־עברי ביפו. במשך שנים רבות הגיש מספר תוכניות רדיו וטלוויזיה, שהבולטת שבהן היתה "שאלות אישיות" בגלי צה"ל.

התוכנית שודרה לראשונה ב–1968, ואגמון המשיך להגיש אותה במשך 51 שנה, עד השנה שעברה. ב–2008 הופק סרט על התוכנית, בבימוי עדי ארבל. בסרט מדברים אלמגור ואגמון על חייהם יחד, החל משבירת הנישואים הראשונים שלהם והרומן שניהלו בסתר עוד לפני שהתגרשו, דרך המעבר המשותף לניו יורק, החזרה לישראל והמחאה הפוליטית נגד מלחמת לבנון הראשונה שהובילה לשבר ביחסים עם זוג החברים הקרוב — אריאל ולילי שרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ