נלחמת בגלי החושך: ג'יטה מונטה טורפת את הקלפים ב"הצוענים של יפו"

"תיאטרון זה תמיד קצת יותר מהחיים או קצת פחות מהחיים, זה לא יכול להיות כמו בחיים". ראיון צפוף עם ג'יטה מונטה לקראת ההצגה "הצוענים של יפו" בתיאטרון החאן

דורה אריאל, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דורה אריאל, עכבר העיר

"אלו זמנים קשים, והמאבק הוא לא פשוט עבור התיאטרון בארץ, אני מקווה שנהיה מספיק חזקים לעמוד מול גלי החושך", אומרת השחקנית הוותיקה ג'יטה מונטה בראיון שנערך לקראת ההצגה "הצוענים של יפו", מאת ניסים אלוני ובהשתתפותה, שעולה ב-4 בינואר בתיאטרון החאן. לא ברור בדיוק מי הם אותם "גלי החושך", אך בעבר התייחסה מונטה לפרשת סירוב השחקנים להופיע בהיכל התרבות באריאל, שעלתה לכותרות שוב בשבוע שעבר, וציינה כי "הלחץ על השחקנים לא להופיע מעבר לקו הירוק הוא ציני ואכזרי. הנגיעה בפוליטיקה היא בבשרינו". אולי גם בשל כך חשה צורך להרחיק עד לחאן הירושלמי, שמצליח לשמור על תדמית זכה, רחוק מההמולה הפוליטית. » הצוענים של יפו - לכל הפרטיםדומה שתאריך עלייתה של "הצוענים של יפו" אינו מקרי – מדובר בדיוק באותו היום בו עלתה לראשונה לפני 43 שנים בתיאטרון הבימה, בהשתתפות חנה רובינא ויוסי פולק. רוצח אחד, מועדון לילה וצוענים שלפעמים רוקדים, לפעמים שרים ולפעמים בוכים – אלה רק מקצתן של הפנינים הגלומות במחזה. הפעם ההצגה חוזרת בהיפוך תפקידים: יוסי פולק, ששיחק בהפקה של 1971 בתפקיד סמול וליגורא, יקח לידיו את שרביט הבמאי, ואילו ג'יטה מונטה, שרגילה לכהן כבמאית הבית של תיאטרון החאן, תחזור לחבוש את כובע השחקנית בתפקיד מגדת העתידות מאדאם זארא, שגילמה בשעתה חנה רובינא. בעיצומן של החזרות האינטנסיביות לקראת הצגת הבכורה, זוהי משימה די מאתגרת לגנוב רגע פרטי עם מונטה, אבל כשזה קורה, התוצאה היא שיחה מרתקת על הצוענים, על התיאטרון, על יפו ועל ניסים אלוני."פחות מדי נחמה ויותר מדי בידור" ג'יטה מונטה בחדר החזרות (צילום: אסף אשכנזי)בשנים האחרונות את דבקה בסביבת תיאטרון החאן, על אף שהוא רחוק מאור הזרקורים התל אביבי. מה שונה בחאן בעינייך? "הייחוד של החאן הירושלמי מתחיל במבנה המיוחד במינו. הוא כמו מתחבא בתוך ירושלים הקדושה, כמו יהלום קטן. הלהקה שמרכיבה את התיאטרון היא קטנה, והאנשים שמרכיבים אותה מלאים תקווה. והלב, הלב מלא תקווה גם כן. זה מיוחד, את מבינה?" היא שואלת, כאילו התשובה ברורה מאליה, "אלו זמנים קשים, והמאבק הוא לא פשוט עבור התיאטרון בארץ, החושך מאיים על הכל ואני מקווה שנהיה מספיק חזקים, ושהממונים של התיאטרון בארץ יהיו מספיק חזקים, לעמוד בפני גלי החושך. הנה, עובדה שאנו עוסקים בניסים אלוני זה כבר משהו נפלא", היא אומרת בנחמה, "ייחודו של אלוני הוא בשפה התיאטרלית שהוא המציא, מתוך הלשון העברית אותה אהב. רק זה לבדו מאוד משך ועניין אותי. תמיד הייתה סביבו התרחשות ואיזו אמירה על כך שהוא מפליג בכתיבתו למחוזות רחוקים, אבל זה לא נכון, מכיוון שניסים כתב אך ורק על מחוזותינו שלנו".דומה שדמותו של אלוני מהווה עבור מונטה עוגן בין כל "גלי החושך", כפי שהיא מכנה זאת. לדעתה, ראייתם של מנהל התיאטראות מיטשטשת, כמו הדמות של מאדאם זארא שהולכת ומאבדת את ראייתה. את עבודתו של השחקן היא מדמה ל"כישוף נגד המוות", כי אחרת "מה נשאר לנו - חדשות?". כיום לדעתה "יש פחות ופחות נחמה, ויותר מדי בידור".שומרת את הקלפים לעצמה "מאדאם זארא היא ממזרתה גדולה, היא מאפיה, כמו דון קורליאונה. זארא היא העולם הישן. הקודים שלה שונים מהקודים החדשים של הסביבה. עד עצם היום הזה אנשים עדיין מאמינים בכשפים, באמונות תפלות, בקלפים, בקפה ובכדורי בדולח. הטלוויזיה מלאה בסיפורים כאלה. לכן יש מקום לקיומם של מאדאם זארא ושל עולמה. היא דמות ש"מחזיקה חזק חזק את קלפיה", אבל בסופו של דבר מסכימה עם האמירה כי "בן-אדם זה בידור, זה דייסה".רוצח, מועדון לילה וצוענים. ג'יטה מונטה כמאדאם זרא ב"הצוענים של יפו"

יש רגעים שאת מתפתה לצאת מנישת המשחק ולתת ליוסי הערות בימוי? "רק בהתחלה היה לי קצת את הדחף לומר דברים, אבל אחר-כך זה נשכח. תפקידי הוא לשחק ולא לביים. תיאטרון זה תמיד קצת יותר מהחיים או קצת פחות מהחיים, זה לא יכול להיות כמו בחיים. לא כל שחקן יכול להיות במאי, ולא כל במאי יכול להיות שחקן. לפעמים צריך לעשות מהלך כלשהו, והוא לא פשוט. שחקן הוא מקצוע עתיק יותר מבמאי. צריך ללמוד דברים מסוימים, ולקבל על עצמך אחריות גדולה ושונה, מאוד שונה".איך ההצגה של 1971 תהיה רלוונטית גם לקהל של היום?"יפו של אז נשארה אותה יפו גם היום, למרות השיפוצים. אני שונאת את המילה "רלוונטי", אבל זה מחזה שהוא "רלוונטי" עד עצם היום הזה, וכנראה שהוא יהיה רלוונטי גם לשנים שיבואו, אם הדברים ימשיכו ללכת ככה. יפו מלאה ערגה וגעגועים למשהו. כשבני-אדם מתגעגעים, הם לא תמיד יכולים להצביע למה הם מתגעגעים". זה מחזה על מהגרים. מאז שהגבולות כביכול נפתחו אנשים נודדים ונודדים, כמו צוענים, למרות שצוענים כבר אין".ג'יטה מונטה, שכבר מתורגלת במשחק דמויות נשיות צבעוניות, עלתה לארץ בגיל 24 מרומניה לאחר שכבר הייתה בעיצומה של קריירת משחק באירופה, ושיחקה את התפקידים הנשיים הציוריים ביותר של חנוך לוין. בין הדמויות הבולטות ששיחקה: ככה-ככה במחזה "הרטיטי את לבי", אנדרומכה ב"הנשים האבודות של טרויה" והזונה ברונצקי מההצגה "הזונה מאוהיו".