ההצגה הטובה של השנה: החברות הכי טובות

אחרי ערב עם הקאסט המלא של "החברות הכי טובות", נדמה שענת גוב ז"ל כתבה את המחזה כדי שלשחקניות תהיה הזדמנות להיפגש ערב ערב ולדבר. על הכל. כתבה מיוחדת לכבוד הזכייה בפרסי עכבר העיר

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

18:40, פרישמן פינת דיזינגוף בתל אביב, למרגלותיו של תיאטרון בית לסין השוכן בבניין בו פעל בעבר תיאטרון הקאמרי. נקודת האיסוף המושלמת לקאסט ההצגה "החברות הכי טובות", קו פרודוקציה של בית לסין והקאמרי, שזכתה בקטגוריות "ההצגה הכי טובה" בפרסי עכבר העיר. דינה סנדרסון, שמרית לוסטיג וכינרת לימוני, החלק הצעיר של הקאסט, מיטפטפות לוואן הגדול, ומתקבלות על ידי יעל לבנטל שכבר עלתה תחנה אחת קודם. עוד חצי שעה על השעון יהיו במודיעין, בפעם האחרונה לסדרה זו, וממחר כבר יעלו לצונאמי הצגות בתיאטרון הצפון. אף אחת לא מנסה להסתיר את הבאסה שמביאה איתה הנסיעה הארוכה, למרות שהן כבר רגילות, ולמרות שהן מבלות יחד כבר למעלה מ-200 הצגות - "ממש כמו בוסתן ספרדי", הן מסבירות (הצגה של הבימה שחגגה החודש 2000).» לכל הפרטים על החברות הכי טובות» פרסי עכבר העיר - לרשימת הזוכים המלאה» תחרות פרסי עכבר העיר - ההצגות הכי טובותשלאגר בטוח החברות הכי טובות, שכתבה ענת גוב ז"ל, עלתה לראשונה ב-1999 בקאמרי, בכיכובן של ענת וקסמן, קרן מור ושרה פון שוורצה. אז הגיע מונה ההצגות ל-1000, מה שדווקא עורר הרבה חשש בקרב הקאסט הנוכחי. בגלגול הזה קיבל את המחזה של גוב הבמאי גלעד קמחי, שהעניק לו צבע והרבה קצב. אבל הלב והריאות עדיין דומים – שלוש חברות ילדות טובות גדלות יחד, עוברות את כל משברי החיים, רבות, מתווכחות, שומרות טינה, דופקות חשבון ונפגשות אחרי נתק של למעלה משנה בביתה של אחת מהן. ההצגה קופצת מהעבר להווה, ומגוללת תוך כדי כך גם את סיפורה של תל אביב משנות ה-60 ואילך. הגלגול שונה, הלב דומה. "החברות הכי טובות" (צילום: טל לוין)

חזרה להסעה: לבנטל מנמנמת בזמן ששלוש האחרות קוראות הודעה ששלחה שרית וינו בוואטסאפ המשותף שלהן. היא מנסה לשכנע אותן להקדיש את ההצגה לבאבי איברהים, פליט מסודן, שחקן בתיאטרון ספריית לוינסקי, שנעצר היום ללא סיבה מיוחדת. כולן, אגב, מסכימות מיד.

על מה אתן מדברות בוואטסאפ חוץ מזה?"על הכל. חופרות בעיקר. על פדיקור, על שטויות".

השיחה מתגלגלת מהר מאוד לנושאים חשובים באמת – מה אוכלים אחרי ההצגה. ככה זה כשיום העבודה מתחיל רק ב-19:00 בערב. סנדרסון מספרת שכמעט חטאה בשניצל תירס וצ'יפס מהסופרמרקט, אבל בסוף החליטה לשמור על הבריאות והסתפקה בגבינה. מתרגלים מתישהו לעבודה בשעות האלה?סנדרסון: "לא באמת. תחשבי על זה, כשכל העולם הולך לעבודה אנחנו בחופש, עושות סידורים. כשכולם מגיעים הביתה לנוח אנחנו צריכות לצאת".לוסטיג: "אני נשואה לאדם רגיל (לא שחקן), ובאופן עקרוני אנחנו לא נפגשים. אפשר להגיד שזה דווקא מתכון טוב להצלחת חיי הנישואים (צוחקת)".

לוסטיג, שהייתה עד לפני שנה שחקנית תיאטרון החאן, מופיעה לראשונה בהצגה זו כשחקנית של בית לסין. "אחרי שעשיתי שייקספיר ומולייר בחאן, לא ממש חשבתי שאעשה יותר מ-200 הצגות של מחזה כמו 'החברות' ועוד איהנה מזה ככה", היא אומרת. "אבל הבנתי שאם לא אעזוב עכשיו את החאן כנראה שאשאר שם כבר כל הקריירה שלי, ורציתי לנסות גם טלוויזיה וקולנוע – מה שלא כל כך התאפשר לי במסגרת ההיא".19:52, מגיעים למודיעין מוקדם, והבנות ניגשות להתאפר ולהסתדר. רמה מסינגר ושרית וינו מגיעות עצמאית. וינו תספר אחר כך שהנהיגה חזרה, גם ממקומות רחוקים, נותנת לה שקט להתפרק אחרי כל הצגה. בקאסט המקורי את תפקידה של סופי מבצעת מיה דגן, שהייתה בהפסקה לרגל לידת בתה הבכורה. על הבמה הסט כבר מוכן – זה הלילה השלישי שלהן פה, וחילופי הבגדים (הרבים) ממתינים בסדר מופתי על הכיסאות. בינתיים נכנסת וינו בצליעות קשות וגליל ניילון נצמד ביד. שעה וחצי היא ישבה אתמול כדי שמקעקע יחרוט על ירכה הימנית פרפר ענק בצבעי סגול, ורוד, לבן ושחור. עכשיו כל האירוע הזה עטוף בניילון כדי למנוע זיהומים ו"כואב מוות", לדבריה. לא שזה מונע ממנה לחשוף אותו שוב ושוב לבנות, שנכנסות בזו אחר זו מלאות תדהמה, ובוחנות את הירך הצורבת מקרוב. וינו לא נכנעת. נכון, זה שורף לה שאין לתאר, אבל היא מתכננת עוד שני פרפרים מעל הנוכחי.

את מתכוונת לצלוע ככה על הבמה?"נראה לך?!"

צליעה וגליל ניילון נצמד. שרית וינו (צילום: טל לוין)

הן מתאפרות לבד, עם ערכה שהביאו מהבית. "אין דבר כזה שלמישהי חסר משהו בערכת האיפור ומישהי אחרת לא יכולה להשלים לה", מסבירה וינו את יתרונות האחווה הנשית. מסינגר מגיעה גם היא סוף סוף, ומבכה את תהליך שדרוג הפלאפון שלה, שכנראה מחק חלק משפיות נפשה. וינו לא מהססת ופושטת שוב את המכנסיים כדי לחשוף את הפרפר החדש.

ישנן בנות המאופרות נשלחות לאולגה, שאורזת להן את השיער בהתאם לתפקיד. לבנטל למשל זוכה לכ-25 סיכות סבתא בקרקפת. "כמה זמן לוקח לך לפרק את זה בסוף ההצגה?", אני שואלת. "למה בסוף?", מסננת אולגה עם סיכה בין השיניים, "באמצע ההצגה עוד יש חילופים". גיבורות. אבל אז מתחילה הדרמה האמיתית, כשמסינגר לא מצליחה למצוא את הבגדים שלה. הקאסט הכפול עם מיה דגן כנראה בלבל קצת את כולם, והבגדים נשארו אי שם בבית לסין. מסינגר, כך מתברר, כבר מתורגלת. "מזל שהגעתי הפעם עם חולצה שחורה", היא אומרת בחצי נחמה. בדרך לסדר את הפאה. כנרת לימוני (צילום: טל לוין)אין ספק, העובדה שמדובר בקאסט כל-נשי מייצרת מהרגע הראשון אנרגיה אחרת לגמרי. "קודם כל אפשר לבוא בפיג'מה להסעה", הן צוחקות, "מה שלא היינו מעיזות לעשות אחרת". השיחות מתגלגלות מעצות לדייטים וארוחות רומנטיות, דרך הפגנת הפליטים שנערכה בכיכר רבין באותו יום ועד להתמודדות עם צינון מתמשך. "זה טריפ לעבוד רק עם נשים", אומרת שרית וינו. "כשהתחלנו את החזרות הייתי בתהליך גירושים, וזאת הייתה בשבילי ממש קבוצת תמיכה. העצמה נשית ממש. חוץ מזה שאין מתח מיני כי כולנו סטרייטיות (צוחקת)". לבנטל מוסיפה כי את היתרונות אפשר להרגיש גם על הבמה, כחלק מובנה מההמחזה. "בגלל שכולן בנות אז באיזשהו אופן אף אחת לא צריכה לשחק את תפקיד הבת", היא מסבירה. "ב'שם פרטי' אני מגלמת דמות שכל הזמן צריכה להרגיע ולרסן את הגברים. פה יש חופש בעצם לשחק את כל התפקידים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם נשים, כשאני כותבת, כשאני משחקת, ובעיקר בדברים שקשורים בהומור".

20:10 – מתחיל להיכנס קהל לאולם הגדול של מודיעין. אין מסך, וכולם ממהרים לכבות את אורות הבמה. המיקום הגיאוגרפי מתברר, עושה הבדל גדול. "הקהל התל אביבי מאוד מוחצן", מסבירה וינו. "יש משהו בתגובות שלו שנותן את התחושה שהוא בא לעבוד ולהשמיע את קולו. במקומות אחרים הקהל קצת יותר מופנם". יחד עם זאת כולן מסכימות שההצגה של גוב ממוססת את ההבדלים בין מרכז ופריפריה. "בדרך כלל אנחנו יודעות אם הקהל 'שלנו' בשלוש הדקות הראשונות", אומרת לבנטל. "יש כמה בדיחות שמכניסות אותם לעניינים, ואם הם לא צוחקים מבינים שיש בעיה. אבל כמעט כולם מתחממים, ונדירות הפעמים שבהן הקהל נשאר אדיש לגמרי". אחד הקטעים המשעשעים יותר בהצגה הוא שיחה של שלוש החברות הבוגרות על מציצות. "זה קונצנזוס", מסבירה סנדרסון. "ממנו צוחקים תמיד".גם העייפות מתכסה באיפור. יעל לבנטל (צילום: טל לוין)

20:35 – ההצגה מתחילה. שום זכר לצליעה של וינו, לצינון של כינרת או לעייפות של יעל לא ניכר. הקהל צוחק, קצת פחות בהתחלה, והרבה מאוד בהמשך, בעיקר בשיחה על המציצות.

22:15 – בחזרה בוואן. הן כבר יודעות עלי הכל. החלפנו המלצות למסעדות, דעות תרבותיות וטיפים למתכוני מרק עדשים. הכי בא לי להציע להן להיות החברות הכי טובות שלי. כי אולי בעצם בשביל זה כתבה ענת גוב את המחזה הנפלא הזה – לא רק כדי שלנשים יהיה מרחב תיאטרלי, הצגה שעוסקת בחברות שלהן בתוך רפרטואר שלא נותן להן מרחב – אלא כדי שגם לשחקניות תהיה הזדמנות, ערב ערב, להיפגש אחת עם השנייה, בלי גברים מסביב, ולדבר על הכל.