אוי אליאס אליאס: לא למעריצי חנוך לוין בלבד

בוטים ומחוספסים, יפים ומכוערים כמו החיים עצמם: מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן מצליחים להחזיר את הקסם החנוך-לויני לבמה בפשטות ובלי טיפת התייפייפות

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שי הרלב, עכבר העיר

קשה לשכוח את פניו של מוני מושונוב בעודו משתנק בטקס האשכבה של אריק איינשטיין - חברו הקרוב ואייקון של התרבות העברית. "אוי אליאס אליאס" של תיאטרון צוותא הוא ערב מערכונים ופזמונים של שלושה מעריצים גדולים של אייקון תרבות עברי אחר שהלך מאיתנו בטרם עת - המחזאי והבמאי חנוך לוין. השלושה הם מוני מושונוב, ששיחק ב"המתלבט" של לוין כבר בשנות ה-70, ליליאן ברטו, שהיתה אשתו של לוין בשנותיו האחרונות וסירבה במשך שנים רבות לחזור ולשחק במחזותיו, ודרור קרן שזכור מכמה ממחזותיו האחרונים של לוין, בהם "אשכבה". כשהם מביימים את עצמם, ובלוויית הפסנתרן המוכשר טל בלכרוביץ', החליטו השלושה להעלות את המופע כמחווה ללוין ללא נימה של יגון או תוגה על לכתו.אוי אליאס, אליאס - לכל הפרטיםיופיו של הערב טמון דווקא במינימליזם ובפשטות שבו. חלק קטן מהקטעים הם קלאסיקות מוכרות מספרי הפזמונים והמערכונים "הג'יגולו מקונגו" ו"מה אכפת לציפור". לוין אמנם זכור כמחזאי פוליטי וכמשורר, אבל בראש ובראשונה הוא היה סאטיריקן דגול. הדבר ניכר בבחירות של מושונוב, ברטו וקרן, שהשכילו לקחת חומרים קלילים, פשוטים, עשויים למחצה ולא לגמרי בשלים של לוין, והציגו אותם כמו שהם: בוטים, מחוספסים, קצת ילדותיים, יפים ומכוערים כמו החיים עצמם. כהרגלו של לוין, מככבים במערכונים תחושת הפספוס, הזקנה, עליבות החיים והקמצנות, אך השלושה לא שכחו את הפרובינציאליות הישראלית, השמחה לאיד, הלחץ על השלפוחית וגם את הגרעפסים והנפיחות המוכרים של לוין, שגררו פרצי צחוק מן הקהל. היופי גם בשירים הקצרים ובמערכונים הבוסריים של לוין, טמון בכך שאין סאב-טקסט. הכל נאמר, הכל על השולחן ובלי טיפת התייפייפות - מן הבדידות האנושית ועד השמחה שבאלמנות, מתאוות האכילה ועד הנאת ההשתנה. היופי טמון במינימליזם ובפשטות. "אוי אליאס, אליאס" (צילום: גדי דגון)הקצב של "אוי אליאס אליאס" הוא מהיר. מערכון רודף מערכון, מה שמחזיק את הצופה דרוך. הכניסות והיציאות של השלושה מתוזמנות היטב. חוסר התפאורה ומיעוט התלבושות והאביזרים משאירים את הפוקוס על הטקסטים הלויניים ועל השחקנים, שעושים עבודה נהדרת יחד. בתחילת המופע נראה מושונוב קצת עייף ופחות מפוקס (עבודה רבה מדי?), אך תוך זמן קצר הוא מתעשת והשלושה עוברים ממערכון-לשיר-למערכון בעליצות ובעיקר תוך משחק מדויק להפליא שמפיק מההומור של לוין הנאה וצחוקים בשרניים, כמעט חייתיים. ברטו, כדמות הנשית היחידה, מגלמת את הישראלית, הפולנייה או האלמנה המצויה בווירטואוזיות כובשת. דרור קרן, שמחליף דמויות יותר מכולם, אחראי על הדמויות הססגוניות יותר. הופעתו במערכון מתוך הג'יגולו מקונגו היא לא פחות ממבריקה. מושונוב, כצלע הבוגרת יותר, משאיר הרבה מקום לשני חבריו, אך ניכר שהוא האבא וההוגה של המופע הזה. מושונוב בולט מאד במימיקה החנוך-לוינית שמלווה כל דמות שהוא משחק. גם כאשר הוא נוטה להגזמה, מצליח מושונוב להעביר את הדמויות כבר ברגע הכניסה לבמה, תוך מחווה אחת או שתיים ומבלי להישען על הטקסט.

לאו דווקא למעריצי חנוך לוין. "אוי אליאס, אליאס!" (צילום: גדי דגון)

אחד מהרגעים היפים במופע הוא הקריאה של השיר "מה אכפת לציפור", שמוכר גם כאחד משיריה המצליחים של להקת "אחרית הימים". השלושה יושבים על כסא בר וקוראים כמה רפליקות מן השיר, כאשר המעברים בין הקוראים, המקצב והטיימינג, הופכים את הסצנה הפיוטית הזאת לאבסורדית ומופרכת - רגע של קסם ושנינות בימתית.

"אוי אליאס אליאס" הוא ערב שלא מיועד דווקא למעריצי לוין. אוהביו ילכו מן הסתם שוב ל"אשכבה", ויראו את המחזות הגדולים שלו בביצועים חדשים בתיאטראות הרפרטוארים. זהו מופע קולח ומשעשע, שמציג את החיוניות והפשטות בראיית החיים של לוין - מאהבת הלקרדה והכמיהה לחיים בארץ אחרת, ועד החיפוש הבלתי נדלה אחר האושר והאהבה. "אוי אליאס אליאס" עשוי להצחיק כל צופה, גם את אלו שאינם מחסידיו של חנוך לוין. אוי אליאס, אליאס: 2 במרץ, צוותא.