ערב בתיאטרון: מאחורי הקלעים של הבימה

<P>אודליה פרידמן: "אחד השינויים שחשוב לנו לעשות הוא להצעיר את הקהל שלנו". העברנו ערב בחיק "הבימה" וגילינו שהתיאטרון הלאומי לא נח לרגע</P>

אורין ויינברג, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורין ויינברג, עכבר העיר

הכל התחיל כשנשמע פיצוץ על הבמה. כעבור כמה שניות מגיח רן דנקר אל מאחורי הקלעים במדי חייל ועם קסדה בידו. מהרגע הזה מתחילה רבע שעה של חסד, עד למערכה הבאה של המאהב, שרצה בימים אלה בתיאטרון הבימה. התשישות ניכרת בעיניו של דנקר. זו כבר הצגה שנייה שלו ברצף היום, והוא ממהר למזנון השחקנים להספיק לגנוב איזו כוס קפה. כשחוזר הוא אמנם אוחז את הכוס המיוחלת, אבל הקסדה כבר לא שם. "איפה שמתי אותה?", שואל בבלבול מתקתק, וקשה באותו רגע לכבוש את הדחף לצעוק לו: "הו חייל, אל תחזור לשדה הקרב. כאן מאחורי הקלעים בטוח וחמים". מי שלא מתרשמת מהעייפות של דנקר היא דבורה קידר, שממהרת להרביץ בו משמעת: "כשאני הייתי בגילך היה לי מפיק חרא בתיאטרון המטאטא, שהכריח אותי לעשות ארבע הצגות ביום". קידר אוטוטו בת 90, אבל עדיין גונבת את ההצגה ומצחיקה את כל הנוכחים, כולל את דנקר, שמביט בה בהשתאות. "אני לא מרגישה את הגיל כי אני פשוט לא מצליחה לזכור אותו", היא אומרת, ומיד אחר כך פוצחת במונולוג שלא משאיר מקום לדמיון, על איך בסרט חדש בהשתתפותה היא רוצחת את עודד תאומי בסכין במקלחת. "מחר אין חזרה, נראה לי שאעשה כביסה", פוסקת, וכשנשאלת מה יקרה ביום שלא תעמוד יותר על הבמה, היא עונה: "אם תקחי את זה ממני אני אמות". באו מוכנים. קאסט "גבירתי הנאווה" ואודליה פרידמן (צילום: אור גפן)

שנים לא פשוטות עברו על הבימה. הוא נאלץ לנדוד בין עובש הכיסאות של בית החייל, לבין מאבק איתנים בגירעון התקציבי, אבל נראה שהיום, שנתיים אחרי המעבר למשכן החדש, הוא אט אט מרוויח מחדש את הכינוי "התיאטרון הלאומי". "לפני המעבר, האולמות, המשרדים והמחסנים שלנו התחלקו לשמונה מבנים שונים. אלה היו חמש שנים של סיוט. כל ערב הייתי צריכה לחכות לטלפון מכל אחד מהתיאטראות ולוודא שהכל בסדר", נזכרת אודליה פרידמן, מנכ"לית התיאטרון. "היינו מבודדים אחד מהשני, וגם מבחינת יחסי הציבור לא היינו קיימים, היינו כאלה מסכנים, באמת. פשוט התעלמו מאיתנו".ומה שלום הגירעון עכשיו?"לאט לאט. התיאטרון נמצא תחת תכנית הבראה, ועובר התייעלויות לטווח הרחוק. אנחנו בכיוון מאוד טוב. היום אנחנו יכולים לעשות תיאטרון מכבד, להעלות הצגות קלאסיות כמו הסוחר מוונציה והקמצן, לצד מחזות זמר גדולים כמו גבירתי הנאווה".

ועדיין, לא פעם אמרו על הבימה שהוא תיאטרון למבוגרים עם הצגות שמרניות."באמת אחד השינויים שחשוב לנו לעשות בשנה וחצי האחרונות הוא להצעיר את הקהל. בשביל זה פתחנו את הבימרתף ואת אולם הבימה 4, שמותאמים להצגות לקהל צעיר, ומתקיימים בהם גם ערבי סטנד אפ, יש הרבה סטודנטים וחיילים שבאים לפה. ואנחנו באמת מרגישים שהתיאטרון חזר לתודעה. הקהל רוצה לבוא לפה". התשישות ניכרת. רן דנקר בזמן ההפסקה של "המאהב" (צילום: אור גפן)וקצת נתונים: למעלה ממיליון איש רואים את הצגות "הבימה" בשנה. קצת יותר ממחציתם עושים זאת במשכן בתל אביב והשאר באולמות שונים ברחבי הארץ, כך על-פי פרידמן. בנוסף מונה צוות העובדים כ-200 עובדים בתחומים שונים, וכ-100 שחקנים קבועים, רובם המכריע עובדים במתכונת של הסכם קיבוצי, ורק ספורים, כמו אבי קושניר, מוני מושונוב ושני כהן, מועסקים בחוזה טאלנטים. "צריך לזכור שרק 30% מתקציב התיאטרון מסובסד על ידי המדינה, ולכן 70% הוא עניין של הכנסה עצמית", אומרת פרידמן, "לכן כשאנחנו בונים רפרטואר הצגות, צריך לחשוב מה יביא הכי הרבה הכנסות".

ייתכן כי כדי להשיג שינוי משמעותי יש צורך גם לערוך שינוי בקרב מקבלי ההחלטות. אפילו פרידמן עצמה מודה שהרענון הוא הכרחי. "בהחלט יש מקום לתחום קדנציות", היא מודה. "בסופו של דבר ניהול זה ניהול, אבל בתחום האמנותי יש דברים שהם תערובת של אג'נדה, טעם אישי, אהבות ושנאות, ובאמת צריכה להיות שם תחלופה גדולה יותר. אי אפשר שבמשך 30-25 שנה יהיה אותו מנהל אמנותי. הקיבעון הוא לא טוב". לא בכדי נקבה פרידמן במספרים גדולים כאלה, שכן היא עצמה אמנם לא ותיקה בתפקיד, אבל המנהל האמנותי, אילן רונן, מכהן בתפקידו "רק" תשע שנים - מספר לא מופרך יחסית למנהלי תיאטראות אחרים שנוטים להשתקע שנים ארוכות בתפקיד, אך בהחלט גדול לאור הצורך של הבימה ברוח חדשה. רק מעטים מהם תחת חוזה טאלנטים. חזרה האחרונה לפני שמתחילים (צילום: אור גפן)משהו קורה במסדרונות לפחות בכל הנוגע לחלל, קשה לומר ש"הבימה" סובל מקיבעון - המשכן החדש הכפיל את גודלו של הישן, ומבניין של 7,000 מטר מרובע עבר התיאטרון למפלצת תרבותית שגודלה 14,000 מטרים. מי מהעובדים שאיתרע מזלו ולא ניחן בחוש התמצאות סביר, לא פעם מוצא עצמו אבוד בין המסדרונות העקלקלים. מה שבטוח, מדובר במסדרונות שהכי כיף ללכת בהם לאיבוד, בעיקר אם זוכים להציץ בשני כהן רגע לפני שהיא מדקלמת את "ברד ירד בדרום ספרד". בחיים האמיתיים, כך מתברר, כהן היא גברת נאווה לא פחות מאלייזה דוליטל. עשר דקות לפני ההצגה היא נראית שלווה מתמיד, ועוד מוצאת זמן לסדר ולנקות את שולחן האיפור. "כבר התכוננתי בבית כל היום, אז באתי מוכנה", מסבירה בחיוך אימהי שגורם לרצות להיכנס לה לתוך הרחם. כשמגיע הזמן לארגן תמונה קבוצתית היא מיד מצייתת, מגייסת גם את נתן דטנר ודב רייזר למשימה, ולא שוכחת להפציר בצלם שלנו: "תראה ת'תמונה!". ממש לידה עומדת רובי פורת-שובל, שמתקשה להחליט באיזו הצגה היא אמורה לשחק: "אני משחקת במקביל בשלוש הצגות, אז נורא כיף לי, אבל לפעמים לוקח לי זמן להיזכר מי אני היום", היא צוחקת.המשך המסע בין המסדרונות הוא כמעט סוריאליסטי, והוא מזמן פגישות אקראיות עם דמויות מעניינות לא פחות מאלה שבמחזות. כך למשל אפשר להיתקל בפאניות (ע"ע כאלה שאחראיות על פאות) ששוקדות על עבודתן בתוך חדרים עמוסי מראות מוקפות נורות, בנגנים שמתאמנים על "רק עם טיפ-טיפת מזל" המוכר מ"גבירתי הנאווה", בשחקנים שבדיוק מותחים שרירים, או בשחקניות שמתקנות לעצמן את האיפור ומתלוננות: "בא לי להיות יותר יפה היום". "יש המון אמוציות, אבל כיף פה". אודליה פרידמן (צילום: אור גפן)

"הרבה מאוד דברים נוצרים בחדרי האיפור – החלטות חשובות על מחזות, על טקסטים וליהוקים, מתקבלות שם" מספרת פרידמן. "כשהיינו מפוזרים הביחד הזה לא היה, אבל השתדלנו להיות מאוחדים ואפילו לא הייתה עזיבה של שחקנים. כיום אני מבלה חצי יום בפגישות עם אנשים שבאים לבקר פה. זה פתאום מחזיר לך את הנשימה".מה הפינה האהובה עלייך בתיאטרון?"אני אוהבת לעמוד מאחורי הקלעים של אולם רובינא. גם אחרי 20 שנה, כשאני עולה על הבמה הזאת זה סוג של תרפיה. אני אוהבת מאוד גם להיכנס לחזרות הראשונות, לשמוע קריאה ראשונה של טקסטים, כשזה נקי, לפני התפאורה והאביזרים, והשחקנים עדיין עם הבגדים שלהם מהבית".

ומה מתוכנן בהמשך?"בחודש הבא עולה ההצגה 'הקמצן' של מולייר, בכיכובו של יעקב כהן. בסוף השנה יעלה מחזמר גדול, וחוץ מזה אנחנו עובדים על אתר אינטרנט חדש לתיאטרון. צפויות עוד לא מעט הפתעות".אוטוטו מתחילים. נגני "גבירתי הנאווה" בחזרה אחרונה (צילום: אור גפן)למרות שעל כתפיה מונח ניהול תקציב לא פשוט של 75 מליון שקלים, ועוד עבודה רבה דרושה עד ש"הבימה" יכריז שהוא חף מקשיים כלכליים, ניכר שפרידמן מחוברת בקרביים למקום עבודתה: "יש פה המון אמוציות. לא אגיד אגו, אבל אמוציות בהחלט", היא אומרת. "הכל טעון ולחוץ, אבל זה כיף גדול". האמוציות צצות גם כשהצלם שלנו מכוון את הפלאש לעבר נתן דטנר, בחזרה אחרונה לפני שהמסך עולה, ודטנר המופתע יורה לעברו בלי להתבלבל: "הו-דה-פאק-אר-יו?". לא בכעס, אבל כן בתיאטרליות האופיינית. אז כנראה שככה מרגישים השחקנים כשפולשים לבית שלהם ללא התראה, אבל אנחנו סולחים להם, כי כמעט כבר לקחו להם את הבימה פעם אחת.