פרידה מאגדה: בין חנה של "קרובים קרובים" לבובה של חנוך לוין

חנה מרון הייתה אמנם מוכרת כחנה בסדרה "קרובים קרובים", אך הקריירה התיאטרלית וחייה השונים כל כך מאלה שבסדרה, משקפים דמות של אגדה אמיתית

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לא לשווא יזכרו מחנה מרון, כנראה, בעיקר את ה"פתוח" האגדי שלה. ולא, זה לא רק בגלל שקרובים קרובים הייתה הסיטקום הראשון, ובגלל המונופול של רשות השידור בשנות ה-80. היה משהו בדמותה של מרון אז, ששבר בשקט ובלי הרבה בלגן את השמרנות של כולם. אישה שחיה לבד, ללא ילדים, ושעסוקה בהנאות ובשיגעונות הקטנים שלה. היא לא הייתה רווקה ממורמרת ולא בתולה זקנה, לא פולנייה חסרת חיים ולא נודניקית מרוקאית שמתערבת בחיים של כולם. אדרבא, משהו בדמותה של חנה מויטק 9 היה דווקא מרגיע, מאזן וקצת מפזר את הטירוף של כולם.

» השחקנית חנה מרון הלכה לעולמהגם בחנה מרון האישה היה משהו מחנה של ויטק. נכון, היא הייתה נשואה והיו לה ילדים, אבל חייה, כך נדמה, היו של סוליסטית, שהייתה מחויבת יותר מכל לבמה. לראייה, בתה דפנה רכטר, הביעה לא אחת ביקורת פומבית קשה על תפקודה של מרון כאם. לפני כשלוש שנים צפיתי במרון ב"אורזי מזוודות" של חנוך לוין, בבימוי של אודי בן משה, בתיאטרון הקאמרי. לוין, כהרגלו, פרש שורה של דמויות אומללות, 20 במספר (!), שעמדו בתחילת בשורה בקדמת הבמה. מלאי ייאוש, הם התגלגלו במשך שעה וחצי, כשקים שנחבטים שוב ושוב על ידי החיים. סיפורי המשפחות והדמויות השונות נקשרו בזה, כשבכל לוויה התאפסו יחד כולן, ופעלו לפי כללי הטקס המחייבים. וכך כתבתי אז - "מרון גילמה את בּוֹבֶּה הקשישה, שבנה (אוהד שחר) מנסה בעידוד אשתו הקלפטע (גילת אנקורי) לשלוח אותה לבית אבות. למרות כל מאמציו בובה בורחת שוב ושוב מהמוסד הסגור, עד שהיא נותרת אבודה וחסרת בית. ככל שמצבה הולך ומתדרדר כך גם מזוודתה מתדלדלת לכדי אוסף שקיות ניילון מרופטות, ובסוף ללא כלום. מרון לא פוצה את פיה כלל במהלך ההצגה, אלא רק חוצה את הבמה מצידה האחד לשני, כל פעם עם פרצוף אחר. קשה להסביר כמה מרגש לראות את השחקנית הזו על הבמה, דווקא בתפקיד שכזה. בהחלט עוד הוכחה לכך שאין תפקידים קטנים".

הצליחה להרשים גם בלי לדבר. חנה מרון ב"אורזי המזוודות" (צילום: גדי דגון)חנה של "קרובים קרובים" עוד גילמה איזו אופטימיות, משהו על הפוטנציאל של הגיל השלישי למצוא אולי עדנה ונחלה. קרובה למשפחה ואפילו לדור הצעיר בה, מעורבת בחייהם, נתמכת על ידם, מתמוגגת מעציציה ("אמרת משהו בגוניה?"), ומשוררת לחציליה ("להיות או לא להיות - מוסקה"). חנה של אורזי מזוודות, בובה הזקנה, היא כבר תשקיף של היחס לקשישים בימינו - כטרחה, משהו שצריך לסלק מהדרך או לכל הפחות מהעין כדי לא לטפל בהם. אך כמו על הבמה, גם בחייה, מרון הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות אישה קטנה, ומתה, כנראה, כאגדת תיאטרון ישראלית. היי שלום חנה מויטק 9, היי שלום גברת מרון.