פסטיבל ישראל 2014: מסריח, במובן החיובי

מחגיגת התרבות היוקרתית בארץ הפך פסטיבל ישראל לאירוע עייף, שתחושה של שרירותיות כבדה שורה מעליו. למרות זאת, יש בו מופעים בעלי טעם וריח ייחודיים

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

זה לא סוד שפסטיבל ישראל הוא כבר לא מה שהיה פעם. מחגיגת התרבות היוקרתית בישראל, שמביאה לכאן את מיטב יצירות האמנות מהעולם בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה, זאת לצד הפקות מקור מושקעות, הפך הפסטיבל לאירוע עייף, שתחושה של שרירותיות כבדה שורה מעל תוכניתו האמנותית. גם העובדה שחלק ניכר מהמופעים מוצגים מול אולמות חצי ריקים במקרה הטוב היא סימן מעציב לירידת קרנו של הפסטיבל. כל זה לא אומר שבמהלך השנים האחרונות לא היו לפסטיבל ישראל הישגים משמעותיים, לפחות בתחום התיאטרון והמחול. מנהליו הביאו לכאן את "הדיבוק" של ורליקובסקי, את "המלט" של אוסטרמייר ואת "הדוד וניה" של טומינאס, כולן הצגות מופלאות או לפחות מדוברות. זכינו גם לראות בפסטיבל לאחרונה את להקת המחול האגדית של מרס קנינגהם בסבב הופעות הפרידה שלה. עם זאת, כל אחד מהאירועים האלה הרגיש יותר כמזל מקרי, ופחות כחלק מקו אמנותי מנומק. השרירותיות וההזנחה פגעו במיוחד בתחום היצירה המקורית בפסטיבל, שלכל הדעות אמורה להיות חוד החנית שלו, כמקום שמאפשר לפרויקטים מושקעים יותר ושגרתיים פחות להגיע לבמה. צריך לקוות מאוד שהתחלפותה של הנהלת הפסטיבל לקראת המהדורה הבאה תאפשר לאירוע החשוב הזה להתרענן ולהשתדרג.» פסטיבל ישראל 2014 - לכל הפרטים ונעבור להצגות עצמן. באופן מעט מפתיע, "מעבר" של תיאטרון קליפה המקומי ו"אחרי הקרב" של קבוצת התיאטרון פיפו דל בונו האיטלקית, שבהן צפיתי אתמול כמעט ברצף, הם מופעים שמשתייכים פחות או יותר לאותו ז'אנר ובוחנים שאלות אסתטיות דומות. גם עידית הרמן וגם פיפו דל בונו עובדים על המתח בין המופע המתוכנן לבין פרפורמנס חי, המשתנה בהתאם לנסיבות ולקהל. שניהם מחפשים את הדרך לשבור את המחיצה בין הקהל למבצעים, אך מבלי לוותר על היתרונות החזותיים והדרמטיים של התיאטרון הקונבנציונלי. בסופו של דבר, שניהם מגישים לנו יצירות שהן גם מרשימות וגם פגומות כמעט באותה מידה. "מסריח", במובן החיובי. "מעבר" (צילום: אייל לנדסמן)"מעבר" הוא המופע תלוי המקום השביעי שתיאטרון קליפה של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב יוצר עבור פסטיבל ישראל. פחות או יותר מיום הקמת התיאטרון לפני קרוב ל- 20 שנה מייצרים אנשי קליפה, שהיא קבוצת התיאטרון הבכירה והמבוססת בארץ, שילוב מיוחד במינו בין מופעים פיזיים/חזותיים אינטימיים לאירועי ענק פסטיבליים, שפונים מטבע הדברים לקהל רחב יותר. יש לציין שבשני הז'אנרים האלה, הרמן וטולפנוב שומרים נאמנות לעולמם האמנותי המיוחד. היצירות שלהן תמיד מרגישות קוצניות, תמהוניות במידה, בעלות טעם וריח שקשה לטעות בהם, ממש מפתה לומר "מסריחות", במובן החיובי כמובן. הסגנון הוא הכוח הגדול בעבודות של קליפה, והוא זה שהופך אותן לבלתי נשכחות. מצד שני, בכל הנוגע לדרמטורגיה וגם לעבודה עם השחקנים, קליפה מגיעים לרוב לתוצאה בעייתית ולא מספקת. גם היתרונות וגם החסרונות העקביים של קליפה ניכרים במופע הנוכחי. הפעם הוא מתקיים במעבר המקורה החדש של מוזיאון ישראל, במסדרון ארוך שקיר אחד שלו הוא זכוכית לבנה חצי שקופה, ומאחוריה נמצאים כמה חללים קטנים. מדובר בלוקיישן מדהים, ואנשי קליפה התאימו עבורו אירוע מיוחד במינו, המציב בין יצירות האמנות המאכלסות את החלל שש תמונות חיות, המבוצעות על-ידי 15 פרפורמרים ומתקיימות בלופ לאורך 50 דקות, תוך כדי זליגה הדדית. התמונות מתמקדות, עד כמה שאפשר להבין, ביחסים זוגיים והעדרם, וגם באלימות והייסורים הנובעים מתוכם. בתמונה אחת גבר ואישה מתעלקים זה על זה, נופלים, מפרפרים, נכנסים בקירות. בתמונה אחרת גבר ואישה לובשים ומסירים בגדים בתוך מין ריקוד זוגי גרוטסקי. תמונה נוספת מציגה אינטראקציה אלימה-אוהבת בין כמה זוגות. ויש גם שני סולואים של נשים בודדות, ושלושה בני נוער, אולי יפניים, שמתרוצצים במקום ועושים בלגן. ככלל, מדובר במופע שבו הצופים שוקעים בתוך תערובת של אימפולסים מחוספסים ואלימים, התוקפים אותם מכל כיוון. כאמור, התמונות עצמן מעוצבות לרוב באופן ראשוני, ולא הייתה מזיקה כאן עבודה מדויקת יותר עם המבצעים וגם עם דרמטורג. אין במופע הרבה מקום להסקת מסקנות אינטלקטואלית (אם כי ייתכן ויש כאן כוונה ליצור מתח בין יצירות האמנות הקפואות המוצבות בחלל לבין הכאב החי של הפרפורמנס), והחוויה הפיזית של הצופה ההולך והנעמד בין מוקדי הבלגן היא בעצם הדבר המרכזי. השילוב בין התמונות המתוכננות לאינטראקציה החיה של המבצעים עם הקהל, הקריאות החוזרות והנשנות "אל תעזבו אותי", ההתנגשות בקירות הזכוכית, השידול להגיע ולראות את התמונה המסוימת, כי "זאת הפעם האחרונה" – כל אלה הופכים את המופע למעבדה מסקרנת על מהות המופע התיאטרוני, ואולי בכלל מטאפורה לחיים העכשוויים."עולם אמנותי בעל טעם וריח מובחנים". "אחרי הקרב" (צילום: Lorenzo Porrazzini)הרצון להפוך את המופע הבימתי למטאפורה לחיים העכשוויים הוא הרבה יותר מובהק ב"אחרי הקרב" של פיפו דל בונו, מכוכבי סצנת התיאטרון העכשווי באירופה. דל בונו עצמו, שמפרשן ומקריין לכל אורך המופע, עולה ויורד מהבמה ומסתובב בתוך הקהל, טורח להבהיר את העניין יותר מפעם אחת. לקינה שלו על מצבה האומלל של איטליה אהובתו, שטובעת בשחיתות וטלוויזיה קלוקלת, מתלווה גם קינה פרטית על מות אמו. מה שבטוח, היכולת של דל בונו לחבר את ההופעה החיה שלו ואת האינטראקציה עם הקהל עם תמונות בימתיות חזותיות מתוכננות לפרטי פרטים, היא מרתקת, מרעננת ומדגימה היטב את הייחוד והרלוונטיות של המדיום התיאטרוני. כנ"ל לגבי השימוש שלו במבצעים שהם לאו דווקא שחקנים מקצועיים. יש בלהקה שלו חירש אילם בן 78 בשם בובו, שמבצע מספר תפקידים והופך עד סיום המופע לפייבוריט של הקהל. יש בו גם כנר רומני, רקדנית עבר של פינה באוש, אדם עם תסמונת דאון ועוד. אלה מייצרים על הבמה כמה וכמה מעמדים יפהפיים שמשלבים בין הנשגב למגוחך, כשהתירוץ הוא, כאמור, לבכות את מצבו העגום של העולם, ושל איטליה באופן ספציפי. בחלק גדול מהזמן זה נפלא, בחלק אחר דל בונו שוקע בהתפייטויות ארכניות ולא באמת מעניינות, המשולבות לרוב עם שימוש לא יצירתי בווידאו. מרגישים שמשמעת עצמית היא לא הצד החזק שלו. מה שהוא כן הצד החזק שלו, במידה רבה כמו במקרה של קליפה, הוא היכולת ליצור עולם אמנותי ייחודי ועכשווי, בעל טעם וריח מובחנים, וגם להכניס אליו את הצופים באופן חם ובלתי אמצעי. על כן, למרות הפגמים, זהו מופע שקשה לשכוח.