תיאטרון תחת אש: ההצגה שהתחילה באולם והסתיימה במרחב המוגן

עשר דקות לפני סוף ההצגה "לך לך מארצך" נשמעה אזעקה. זה לא הפריע לשחקנים ולקהל לרדת למקלט וליצור שם תיאטרון אחר לגמרי

אורין ויינברג, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורין ויינברג, עכבר העיר

"אני בכיתי כשהשתחווינו בסוף. גם הבמאי היה על סף דמעות", משחזרת נואית קדם, שחקנית בהצגה לך לך מארצך, את חוויותיה מליל אמש, לאחר ערב שכנראה לא יישכח במהרה. אתמול (שבת), עשר דקות לפני סיומה של ההצגה בתיאטרון תמונע, נשמעה אזעקת "צבע אדום". במקום להפסיק באמצע, השחקנים ירדו יחד עם הקהל למרחב המוגן, אלתרו במה, התיישבו על הרצפה, והוכיחו באופן כמעט סוריאליסטי, שההצגה באמת חייבת להימשך. "כמה דקות לפני הסיום נשמעה אזעקה", נזכרת קדם, "מפיקה מטעם התיאטרון נכנסה וביקשה שכולם יתפנו לחניון תת קרקעי. חשבנו שבזה זה הסתיים ועמדנו לחזור לאולם, אבל אז נשמעה אזעקה נוספת ושוב חזרנו לחניון. התיאטרון כבר לא אישר להמשיך אחר כך". הרעיון להמשיך את ההצגה במרחב המוגן הגיע דווקא מהקהל, שהתאכזב מכך שלא יידע מה קורה בסוף ההצגה. "אנשים יצרו בספונטניות אזור שתפקד כבמה", אומרת קדם, "היו שם 50 איש, חלק ישבו על הרצפה, חלק עמדו, ככה בחום ובלחות של החניון, ואת המוזיקה של ההצגה השמעתי דרך האייפון שלי. היה בזה משהו מאוד יפה ומרגש". תיאטרון במרחב המוגן. ככה זה נראה:הנסיבות שנוצרו העמידו את כל הנוכחים בסיטואציה הזויה, שבדרך כלל לא מאפיינת מערכת יחסים בין שחקנים לקהל. "פתאום התקיים מגע בין הקהל לשחקנים", מסבירה קדם, "זה נורא מוזר ששחקנים יוצאים באמצע ההצגה יחד עם הצופים בהצגה. נוצר מצב בו אפילו הבמאי גור קורן עוד הספיק להגניב לנו כמה הערות לפני הסיום". מה שהופך את הכל לאירוני אף יותר הוא הנושא בו עוסקת ההצגה - חבורת ישראלים שירדו מהארץ, לכל אחד מהם סיבה שונה וסיפור אחר, וההתמודדות שלהם עם הגעגועים, הכאב, הדילמות וההתחבטויות אם להישאר או לחזור, ובכלל מדובר בקומדיה שעוסקת בנושא באופן הומוריסטי. "יש שם למשל דמות של מישהו שנאלץ לעזוב את הארץ כי אבא שלו חיכה להשתלת כבד, והוא מאוד מאוכזב מהארץ. בשלב מסוים הוא אומר 'ארץ ישראל על הזין שלי'", מספרת קדם, ובכך מדגישה שוב את הפן הקומי-טרגי-אבסורדי של אותו ערב הזוי בתיאטרון תמונע שייזכר עוד זמן רב. וההצגה? אין מה לדאוג לה, היום כבר מתוכננת עוד אחת, הפעם, בתקווה, באולם שלא ממוקם מתחת לאדמה.