אמה ויגואר: כשסיפור אהבה לסבי הופך להצגה

לנועה הרציון וסיון מאסט לא אכפת להתנשק ערב ערב על במת התיאטרון בשביל האמנות. עכשיו הן מגלמות יהודייה וגרמנייה שנקלעות לסיפור אהבה במלחמת העולם השנייה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לפני קצת יותר משבוע פרסמה העיתונאית הלבנונית סלומה אנדרסון תמונה בחשבון הטוויטר שלה, בה היא מתנשקת עם בן זוגה היהודי-ישראלי, ואוחזת בשלט עליו כתוב באנגלית "יהודים וערבים, מסרבים להיות אויבים". בימים שבהם כל ניסיון גישור בין יהודים וערבים מוכתר כבגידה, ובוודאי גישור מהסוג הרומנטי, אי אפשר לתאר תמונה יותר אמיצה ומפתיעה מזאת. אבל ההיסטוריה, כידוע, מלאה בסיפורים שכאלה, על אהבות בלתי אפשריות, שניצחו (או לפחות ניסו לנצח) כנגד כל הסיכויים. אחד כזה הוא סיפורה של אליזבת ווסט (לילי), עקרת בית גרמנייה, נשואה ואמא לארבעה ילדים, שהתגוררה בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. כשבעלה יוצא לחזית בשירות הצבא הנאצי, היא נותרת לבדה, וכך נפגשת במקרה עם פליצה שרגנהיים, צעירה יהודייה, שמחפשת מפלט. במשך שנה גדושה הן חיות את אהבתן האסורה, שסופה, כמו הרבה סופים אחרים במלחמה ההיא, טרגי. » אמה ויגואר - לכל מועדי ההצגהבמרחק שבעה עשורים, אלפי קילומטרים ושכונת תקווה אחת, עלתה השבוע בסטודיו של יורם לוינשטיין ההצגה "אמה ויגואר", המבוססת על רומאן של אריקה פישר, בבימויה של חגית הרכבי. הסופרת כתבה את זיכרונותיה של ווסט, ובצירוף מסמכים ועדויות נוספות מהתקופה, הרכיבה את עלילת האהבה הסוערת, שבה קראו הנאהבות זו לזו בשמות – אמה ויגואר. "בשביל לילי הסערה הגדולה היא האהבה לסבית", אומרת נועה הרציון, המגלמת את לילי במחזה. "בשבילה זאת אהבה שונה כל כך מאהבה גברית. עד ההיכרות עם פליצה הייתה לה תחושה קשה של חוסר סיפוק, שהיא בובה מול גברים שאיתם היא שוכבת כדי למלא איזה חלל. האהבה שיש לה עם פליצה היא אחרת לגמרי, וגורמת לה להרגיש נחשקת, חופשיה ומסופקת"."בשביל פליצה הקונפליקט קשור דווקא במפגש עם גרמנייה, ולא סתם גרמנייה אלא אישה, שבבית שלה יש תמונה של היטלר על הקיר", אומרת סיון מאסט, המגלמת את פליצה. "הדבר האחרון שהיא רוצה זה להתאהב בה. היא מתחילה במשחק אבל זה חזק ממנה, היא רואה את הבן אדם ולא את הגרמנייה".רואות מעבר לקטגוריות. מסט, הרציון וגבי אלדור (צילום: רדי רובינשטיין)היפות והאמיצות בסטודיו של לוינשטיין, בשעת לילה מאוחרת, הן יושבות על הספה נטולות כל איפור או מניירה, יפות בלי שום מאמץ, ובעיקר מלאות בתשוקה למשחק. למרות שהן רחוקות שנות אור מלילי ופליצה, הן מסבירות, לא הייתה להן שום בעיה להתחבר לדמויות. "יחסים זה יחסים", אומרת הרציון. "אז גם אם אני סטרייטית, אני יכולה להבין את המשיכה, את ההידלקות, את האהבה ואת הצורך של לילי בפליצה. בכל דמות שאתה משחק, אהבה זה אהבה ואובדן זה אובדן, אתה מתחבר לזה מהמקומות הפנימיים שלך – שאף אחד לא ידע מה הם, הבסיס הוא אותו בסיס".איזה תחקיר עשיתן לקראת ההצגה?נועה: "קודם כל קראנו את הספר, כמה פעמים, כמובן".סיון: "ומרקרנו אותו".נועה: "וצפינו בסרט".סיון: "כמה פעמים".נועה: "ובסרטי לסביות אחרים".סיון: "מלא סרטי לסביות!".נועה: "'כחול זה הצבע החם ביותר'..."סיון: "אני ראיתי 'משולש מצולם', וגם את 'השעות' – יש שם חלק לסבי קטן על וירג'יניה וולף".נועה: "והבמאית ביקשה שנקרא כמה ספרים, ובהם 'עיר של נשים'. יש לנו גם יועצים מהמגזר ההומו-לסבי בהפקה (צוחקת), והם נתנו לנו הצצה פנימית לעולם הזה. גם אם עברו השנים בבסיס זה נשאר אותו דבר". אז מה למדתן על לסביות?סיון: "לי היה קשה להבין את פליצה דווקא בגלל עניין הדת והלאום, כלומר לא הבנתי איך היא מסוגלת להתאהב בגרמנייה בנסיבות האלה. ואז אחד היועצים (צוחקת) סיפר לנו שיש את הקטע הזה של לכבוש, ולהעביר מהצד הסטרייטי".נועה: "שלהומואים יש את הצד הזה שלהעביר צד, לקחת מישהו שהוא סטרייט ולהעביר לצד השני".סיון: "זאת גושפנקה שאני שווה, שאני לסבית מוצלחת ביותר. שווה וכובשת".ובפינת השאלה הזולה – איך הייתה הנשיקה הראשונה?נועה: "מביכה". סיון: "אותי דווקא לא. אני מעדיפה בבית ספר למשחק לנשק את נועה ולהיות עם בחורה ולא עם גבר".נועה: "זה מביך בכל מקרה".סיון : "עם גבר, בגלל שיש מתח אמיתי, זה יותר מביך אותי. איך אפשר לדעת מה יצא/יקרה לו" .איך מתגברים על מבוכה?נועה: "קודם כל צוחקים. אבל אנחנו בכל כך הרבה שעות חזרות, שאם הנשיקה הראשונה הייתה משונה ולא ברורה, אז אחר כך כבר מתרגלים. ואנחנו, כל הקאסט, עברנו שלוש שנים ביחד, והבנות קרובות במיוחד אחת לשנייה". סיון: " הבכנו את עצמנו הרבה פעמים (צוחקת)".הבנות במיוחד קרובות אחת לשנייה. מסט והרציון (צילום: רדי רובינשטיין)שנת השואה "אמה ויגואר" היא לא ההצגה הראשונה שעוסקת בשואה, שמועלית השנה ביורם לוינשטיין. למעשה, רוב ההצגות מתרחשות בתקופת המלחמה, ומתמקדות כל אחד בסיפור שנדמה צדדי ופנטסטי כמעט. ההצגה האחרונה, "המחברת הגדולה", עיבוד לספרה המפורסם של אגוטה קריסטוף, עלה בהצלחה מרובה לפני כמה חודשים. הרציון גילמה שם את המשרתת, עוד דמות שפוגשת את גיבורי הסיפור, ומנצלת אותם באופן אכזרי וקשה לעיכול. "כשקיבלתי את התפקיד לא הצלחתי להבין אותה", היא מודה, "אבל מנסים למצוא במעשים של הדמויות את מה שנמצא מתחת לפני השטח. אם המשרתת אונסת שני ילדים בני 11, אז אולי זה מגיע ממקום של מישהי שצריכה מישהו שיצטרך אותה, או חום ואהבה או מישהו שיסתכל עליה ויראה בה דמות אם. אתה מבין את הצרכים הבסיסיים שיש לכל אדם, בהתאם לסיטואציה. המלחמה מאוד משפיעה, וכשחווים את המוות כל יום, המלחמה משנה אותך, הפעולות והצרכים שלך משתנים. למשל אצל לילי ב'אמה ויגואר', ייתכן שאם לא הייתה מלחמה, ובעלה לא היה יוצא לחזית, היא הייתה ממשיכה לחיות את החיים שלה באותה צורה, בלי לדעת שמשהו חסר. ככה מבינים את הבחירות מתוך הסיטואציה שבהן הן נמצאות ומתוך הצרכים"."אני מבינה את הדמות כמי שנמצאת כל הזמן תחת סכנת מוות, ולא מוכנה להיכנע לזה", מוסיפה מאסט. "ברור שאי אפשר להשוות, אבל אני מרגישה למשל שגם הבחירה להיות סטודנטיות למשחק, מקצוע כזה שהולכים בו עד הסוף, עזר לי להבין. אני זוכרת שחשבתי על זה כשהתחלתי לצאת עם החבר שלי. לא ידעתי אם אני רוצה או לא – ואז אמרתי רגע – כל עוד טוב לי, ואני מרגישה שאני רוצה להיות עם הבן אדם וכיף לי, אני שם. ואז אתה מסלק את המחשבות, ויכול להרגיש מה אתה באמת רוצה".לחיות את החיים עד הסוף. אמה ויגואר (צילום באדיבות הסטודיו של יורם לוינשטיין)ספיקינג אוף חבר, איך הוא מקבל את העובדה שאת מתנשקת עם אישה כל ערב?סיון: "למזלי אני מתנשקת עם נועה ולא עם אחד מהבנים מהכיתה. אז לא הייתי צריכה לחשוש, כי היא לא מאיימת עליו".נועה: "גם להביא את ההורים להצגה הזאת זה קטע".סיון: "לי זה יותר רגוע. מאשר בהצגה שאני עם בחור".נועה: "יש משהו יותר נוח אולי, אבל חושבים פעמיים אם להזמין את הסבים והסבתות ואיך הם יקבלו אותו".שכונת חיים אם הרציון ומאסט רחוקות בחייהן מאמה ויגואר, הרי אי אפשר לחשוב על מקומות רחוקים יותר כמו ברלין של מלחמת העולם השנייה ושכונת התקווה בתל אביב. בשעות הערב, כשהשוק מקופל והסוחרים סוגרים את הבסטות, מדובר בשכונה מלחיצה משהו, בוודאי עבור שתי נשים צעירות. "גרתי פה שנתיים, ממש בתוך השוק", מספרת הרציון, "אבל למען האמת אף פעם לא הייתה לי תחושת פחד. נכון שאחרי חצות, כדי לא להיות מטומטמת, הלכתי עם גז מדמיע, והייתי עירנית. אבל מצד העובדים הזרים לא חשתי איום, לא משנה באיזו שעה של הלילה. אם יש הטרדות זה דווקא מצד הישראלים, שהם קצת יותר גסי רוח". סיון: "הם זורקים לנו הערות כשאנחנו הולכים בשוק".נועה: "אבל רוב האנשים מקסימים וחמים, וכל כך פתוחים".סיון: "יש לנו עבודות קהילתיות, שמפגישות עם ילדים בסיכון, עם נוער, עם קשישים".נועה: "הם באים לראות אותנו בהצגות, והם מעריצים נלהבים".סיון: "ברור שזה קצת מפחיד בלילה, אבל אנחנו פה כל כך הרבה שעות ואנחנו רגילים. לפני שנה-שנתיים שהיה יותר לוהט היינו הולכות עם ליווי, אבל שכחנו את זה".» אמה ויגואר - לכל מועדי ההצגה