קוראים לי אייל שר ואני מתכוון להוציא את פסטיבל ישראל מהבוץ

ההידרדרות במעמדו של פסטיבל ישראל לא מבהילה את המנכ"ל החדש, אייל שר, עד לאחרונה האחראי למחלקת תרבות ואמנות בקרן ירושלים. היוזמות שנקט כמנהל הסינמטק בתקופת האינתיפאדה הן בעיניו דוגמה לאיך יוצאים מהיתקעות ועולים על דרך המלך

תמר רותם-צרובה
תמר רותם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תמר רותם-צרובה
תמר רותם

באולם רחב הידיים במרכז "נא לגעת" בנמל יפו, ניכרה תכונה במאי האחרון. שחקנים התרוצצו אנה ואנה רגע לפני עלייתם לבמה, להציג בפני עיתונאים קטעים מתוך הפסטיבל הירושלמי להצגות יחיד, "מרכז הבמה" — פעם ראשונה במסגרת פסטיבל ישראל. וכל העת המתין בשקט אייל שר, אז נציג קרן ירושלים, התורמת הראשית של מרכז הבמה, כמשקיף מהצד על המהומה הקטנה. מאוחר יותר, כשעלה לבמה בתורו, דיבר בין השאר על הצורך בהרחבת הקהל של פסטיבל ישראל באמצעות הפסטיבל הירושלמי הקטן.

כשלושה חודשים אחר כך, איש אחורי־הקלעים הזה, מי שמשך בחוטים בסצינת התרבות בירושלים, עובר לקדמת הבמה ומתמנה למנכ"ל החדש של פסטיבל ישראל, ובדיעבד אפשר לראות בדברים שנשא אז מעין בשורה, או לפחות רמז לרצונו להוציא מהבוץ את העגלה המדשדשת של פסטיבל ישראל.

שר. אין סתירה בין איכות, פרינג' ומציאת קהלים חדשיםצילום: אמיל סלמן

שר, בן 57, מפיק ויוצר סרטים במקצועו, נכנס השבוע לתפקידו והרושם הראשון המתקבל בפגישה אתו קשור לקומתו הגבוהה מאוד. על פניו נסוכה ארשת כבדת ראש, אך כששואלים אותו על התפקיד החדש מפציע חיוך מפתיע על פניו, וכמעט נשאלת השאלה: לשמחה מה זו עושה? נכון להיום, מעמדו של פסטיבל ישראל כמוסד תרבות מוביל מצוי בשפל המדרגה. תקציבו מצומק, והמלחמה בעזה, עם אווירת החרם הגוברת באירופה, מאיימים לצמצם עוד יותר את היצע הפסטיבל.

הקשיים הללו, ואחרים, עומדים לפתחו של המנכ"ל החדש בלוח זמנים צפוף ביותר. עד לפסטיבל הבא נותרו פחות מעשרה חודשים, זמן בלתי הגיוני להתארגנות. מה גם שקשה לסגור חוזים עם אמרגנים בחו"ל, שמתכננים את ההפקות זמן רב מראש. לאור המצב העגום, מה הסיכוי שלו לחולל שינוי של ממש בפסטיבל?

על פניו עושה רושם שהמינוי החדש הוא מוצלח. לדברי מנהלי תרבות שונים בירושלים, מעבר להיכרותו עם מוסדות התרבות שלהם הקצתה הקרן תמיכות, שר נעשה איש מפתח ואישיות משפיעה היודעת לזהות את הצרכים התרבותיים של העיר. מצד שני, מציינים הדוברים כי הוא לא קידם אג'נדה תרבותית מובחנת ואולי היה מוגבל בתפקידו הקודם.

לשר ברור שהוא קופץ ראש לבריכה עם מים רדודים במיוחד, למרות היכרות העומק שלו עם מפת התרבות בעיר, שהיא יתרון בעיניו. כאחד מחברי הוועד המנהל של הפסטיבל (שר התפטר לפני שהתחיל לרוץ לתפקיד) הוא גם מכיר מקרוב את שלל הבעיות. לעומת זאת, הוא מודה בכנות שהוא פחות מכיר פסטיבלים, מופעים ואירועים בינלאומיים. לעומת קודמו, יוסי טלגן, שפעל כשלצדו יועצים אמנותיים שר מגלה שהוא מתכוון לבחור מנהל אמנותי וגם ועדה אמנותית שתעבוד לצדו. "סגנון העבודה שלי הוא לאסוף כמה שיותר פרספקטיבות, רעיונות, הצעות, ואחרי זה לסנן אותם", הוא אומר. "לא רק ברמה האמנותית, גם ברמה ההפקתית והשיווקית".

בלט מלנדין ביאריץ בפסטיבל ישראל 2014. היו פנינים אבל היתה עייפות החומרצילום: Olivier Houeix

אין ספק שהבחירות האמנותיות שייעשו בפסיבל הן קריטיות. מבקר "הארץ" מיכאל הנדלזלץ כבר קבע, בכתבה שסקרה את הפסטיבל האחרון (16.6), כי זוהרו הועם ואווירת נכאים שוררת בו, ושאל האם הוא איבד את ההצדקה לקיומו: "פסטיבל ישראל היה פעם מותג. התנאים השתנו לחלוטין וייבוא מיטב התרבות מהעולם לישראל כבר לא תלוי בקיומו", כתב הנדלזלץ. גם מנהל של גוף תרבות מוביל הקשור לפסטיבל ישראל, אומר שלא לציטוט, שאלמלא התקיים בירושלים, לא היתה כל הצדקה להמשך פעולתו של הפסטיבל.

"בשלב מוקדם זה", עונה שר, "אני בעיקר יודע לשאול את השאלות, ויש לי רק חלק מהתשובות". בגדול הוא מסכים עם תמונת המצב העגומה ואפילו מחדד אותה, אך אינו נרתע ממנה: "הפסטיבל פעם היה אכן הפלטפורמה היחידה לצפות במופעים מסוימים. כיום בתל אביב יש את סוזן דלל, המשכן לאמנויות הבמה; בירושלים יש את עונת התרבות ופסטיבלי העוּד והפיוט. האוכלוסייה הקלאסית של הפסטיבל מזמן לא נמצאת בירושלים. אבל הפסטיבל צריך להבין מה הערך המוסף שלו. הוא עדיין הפסטיבל הלאומי של ישראל, והוא קורה בעיר הבירה. לכן הוא צריך לחזור ולהתמקם כאירוע המרכזי של ישראל בתחום המולטי דיסיפלינרי, ולהוביל. צריך לברר איזו תרבות ישראלית לחשוף, כמה לכוון למיינסטרים וכמה פרינג' ואיך הוא ממצב את עצמו בעיר".

מיזם עם האח, גלעד שר

שר מבקש להפוך את ירושלים בימי הפסטיבל לעיר פסטיבל כמו בערים בחו"ל, כשהאירועים מתפשטים למתחמים שונים. זה שוני מהותי, כי עד כה הפסטיבל הוגבל בעיקר למקום אחד — תיאטרון ירושלים. "צריך לחשוב על המפה העירונית, איך מייצרים סבב שיוליך אנשים ממקום למקום. איך עושים חיבורים תלויי מקום שקיימים רק בירושלים. מגדל דוד למשל. או איך מייצרים רצף כמו בפסטיבל הקולנוע, שאנשים יגיעו לא למופע אחד אלא ליומיים של מופעים. ולכן צריך להדק את מפת הקשרים עם המוסדות בעיר: הזירה הבינתחומית, מוסררה ואחרים".

הופעה של תיאטרון "אפטר דה באטל" בפסטיבל ישראל 2014צילום: Lorenzo Porrazzini

מבחינת פעילות החוץ, שר אינו רואה עצמו מחויב להמשך שיתוף הפעולה עם חולון שבשנים האחרונות הציגה במדיטק הצגות ילדים כמעין שלוחה של פסטיבל ישראל. מצד שני, לדבריו, "לא מן הנמנע שהפסטיבל יאמץ את הדרום, למשל".

אבל האתגר הגדול הוא ביסוס המוניטין של הפסטיבל. "כמו אדינבורו שהוא סמן איכות, מותג. בישראל יש בלבול לעתים בין תרבות איכות לתרבות פנאי. הפסטיבל מציג תחומים רבים, מחול, פרפורמנס תיאטרון ורוקנרול, והוא צריך להיות להיות חוד חנית איכותי ולסמן את המקום שהתרבות בישראל תהיה בו בעוד שנתיים שלוש".

יש טענה שהפסטיבל כיום מדבר רק לקשישי רחביה.

הופעה של תיאטרון 1927 בפסטיבל ישראל 2014צילום: ללא קרדיט

"אליטיזם זה נשמע מנוגד לרעיון של הרחבת קהלים, ואנחנו צריכים לחשוב איך עושים תרבות עילית מתקשרת ומנגישים אותה לקהלים חדשים".

עד כמה הפסטיבל יהיה אקספרימנטלי ואוונגרדי, כמו בפסטיבלים גדולים בעולם?

"יש עבודות למיטיבי לכת שידברו לקהל שהולך לצפות במופעים של הזירה הבינתחומית ושל פסטיבל עכו, ויש עבודות לקהל יותר רחב. לא אביא שום דבר שלא אחשוב שיש בו ייחודיות ועניין".

שר משוכנע שהרבה תלוי גם בשיווק ומיתוג. "בפסטיבלים קודמים היו פנינים שהלכו לאיבוד, כי הפסטיבל שקע בעייפות החומר. לפעמים זה תלוי בשאלה האם זה נכנס לאולם או קורה בחוץ. צריך למצוא את הסט אפ המיוחד, שאפשר למצוא רק בירושלים, ולחשוב איך הוא מקבל את הבאז". הוא מספר שב–1992, כשהחל לנהל את סינמטק ירושלים, העיר היתה משותקת בגלל האנתיפאדה. "הסינמטק ישב בקו התפר ולא הגיע קהל. מה שעשינו היה דומה למה שצריך לעשות בפסטיבל ישראל: יצאנו החוצה עם תכנים חדשים, יצרנו קשר עם גופים חדשים, עם בתי ספר. הפתיחה היתה בבריכת הסולטן, והיתה גם המצאה חדשה כמו מנוי חופשי חודשי. מכלול של דברים שחלקם מצליחים עד היום".

להקת המחול של עמנואל גת בפסטיבל ישראל 2014צילום: emanuel gat dance

כבן של דיפלומט, גדל שר בילדותו בפריז ובטוגו והוא דובר צרפתית על בוריה. כשחזר לארץ לירושלים, למד בגימנסיה ושיחק כדורסל בנבחרת ישראל לנוער. אחרי הצבא נישא לאמריקאית ונרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת לוס אנג'לס. במשך כעשור עבד בחברות הפקה וכתסריטאי עצמאי. ב–1988 חזר לארץ להפקה של הסרט "צה"ל" של קלוד לנצמן. בהמשך כתב תסריטים ("עץ הדומים תפוס", בין השאר) ופיתח כמה סדרות טלוויזיה. הוא חזר לארה"ב לייצג את קרן ירושלים בלוס אנג'לס לפני שהחל לנהל את המחלקה לתרבות של הקרן בישראל.

באחרונה הוביל שר, אחיו של עו"ד גלעד שר, מאדריכלי אוסלו, יחד עם אחיו את מיזם "peace hub" שביקש ליצור מסגרת לשיחות שלום חיות באינטרנט בין ישראלים לפלסטינים. כשנותנים לו להפליג עם הדמיון, שר מדבר גם על מיצובו של הפסטיבל במזרח התיכון. "מוזיאון קו התפר מצליח להביא גולים מארצות אלה, וכן פסטיבל העוּד ופסטיבל המוסיקה המקודשת של עונת התרבות. כרגע זה נראה מעט הזוי, אבל הייתי שמח שהפסטיבל יתייחס בהיצע שלו בעתיד גם לכך שהוא קורה בעיר מעורבת".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ