הצד האחר של ניו יורק |

הצגת הפולחן שמגיעה סוף סוף לברודוויי

הם מפורסמים אבל ללא ניסיון בברודוויי. לקראת העלאת גרסה חדשה של הצגת הפולחן "מותק של נעורים" מספרים מייקל סרה, קירן קלקין וטאבי גווינסון למה הם לא מייצגים של דור

דייב איצקוף
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דייב איצקוף
ניו יורק טיימס

בשעה מאוחרת בלילה אחד ביוני, במשרדי להקת תיאטרון סטפנוולף שבשיקגו, הרבה אחרי שהקהל התפזר ורוב האורות כבו, מייקל סרה וקירן קלקין עוסקים בעניין שאינו קשור להצגה: הם מלמדים את השחקנית טאבי גווינסון, המככבת לצדם, לשתות כוסית משקה בבת אחת.

השחקנים יושבים על כיסאות וכורסאות, בידיהם משולשי פיצה וכוסות משקה. ההצגה שכיכבו בה באותו ערב היא "This Is Our Youth" (שהועלתה בארץ בשם "מותק של נעורים"), מחזהו של קנת לונרגן על שלושה חברים הוללים בניו יורק של שנות ה-80.

אפשר לטעון שהם עוסקים בהטמעת הלקחים שלמדו מהדרמה הקומית הזאת על בגרות, על נוסטלגיה ועל החומרים שאנשים מכניסים לגופם, בטרם תנדוד לתיאטרון קורט בברודוויי, שם תועלה בבכורה ב-11 בספטמבר. ייתכן גם שסרה וקלקין פשוט חומדים להם לצון ומנסים להוריד את גווינסון לרמה הנמוכה שלהם.

מתוך "מותק של נעורים" (מימין: גווינסון, קלקין וסרה)צילום: NYT

"אל תשתי בכזאת אגרסיביות", אומר סרה, בן 26, בקולו המוזר, המזכיר מסור מצרצר.

"תכניסי קצת אוויר לפה!" מצווה קלקין, בן 31, ולוגם מכוס ויסקי.

גווינסון, בת 18, באוברול, מניחה את בקבוק המים שממנו גמעה בקדחתנות. "אין לי מושג על מה אתם מדברים", היא אומרת. היא מודיעה שהיא מוכרחה לגהק, ופולטת מגרונה גיהוק קטן ומנומס, לקול מצהלות עמיתיה הגברים.

למרות ההערצה הפולחנית האופפת את "מותק של נעורים" (שהוצגה באוף ברודוויי בבכורה ב-1996, עם מארק רופאלו, ג'וש המילטון ומיסי ייגר), ואת עבודתו של לונרגן באופן כללי, מעולם לא הוצג מחזה שלו בברודוויי. אבל משהו בצוות השחקנים הזה, כוכבים מפורסמים אבל חסרי ניסיון בברודוויי, מרמז שהם הבחירה המתאימה להציג אותו לקהל חדש - השילוב בין סרה, שכיכב בקומדיות כגון "ג'ונו" ו"משפחה בהפרעה", וקלקין, שחקן ותיק יותר בתיאטרון ובקולנוע ("איגבי"), ואחיו של השחקן מקולי קלקין, לבין מרכיב הכוכב הנולד של גווינסון, עורכת בלוג האופנה "Rookie" שרק לאחרונה החלה להופיע כשחקנית. אלה אנשים שונים לגמרי, אבל כל אחד מהם חושש שיציגו אותו כאילו הוא מייצג את דורו ("אני לא רוצה לייצג אף אחד, בשום מקום, לשום מטרה", אמר קלקין). וכל אחד מהם מכוּוננן היטב לאופן שבו "מותק של נעורים" – בתיאורים הישירים של שימוש אגבי בסמים ושל אהבה גמלונית – מדגים מה שגווינסון מכנה "העדר מודעות עצמית מצד אחד, ומצד שני מודעות עצמית מוחלטת לעובדה שאתה מבוגר צעיר". "זה מצב של הוויה", היא אומרת. "זה בדיוק הדבר שצריך להתמודד אתו".

סרה אמנם עשה מיני־קריירה מגילום טיפוסים צעירים נבוכים ואפתיים, אך הרצון שלו ושל קלקין לככב יחד ב"מותק של נעורים" נולד לאחר שנפגשו בקומדיה הקולנועית "האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם" מ-2010.

בין שני השחקנים יש פער של חמש שנים – קלקין נשוי, אף שהוא מעיד על עצמו שהוא "לא בוגר באופן קיצוני" – אבל בינו לבין סרה יש קווי דמיון רבים.

"התקרבנו בגלל הנינטנדו", מספר קלקין.

"וההימורים", אומר סרה. "שנינו מהמרים איומים".

"והאלכוהול", מוסיף קלקין.

די בדברים האלה להכשיר אותם לתפקידי הגברים בהצגה: דניס (קלקין), סוחר סמים ממולח, וּוורן (סרה), ידידו חסר האמביציות שגנב 15,000 דולר מאביו.

לונרגן מסביר שמקור ההשראה לדמויות האלה – וכן לדמות הבחורה, ג'סיקה, שוורן מאוהב בה – היה חלום שחלם בתחילת שנות ה-90 ובו הוא היה הן דניס והן וורן. החלום הזה הזכיר לו את תקופת ההתבגרות שלו בעידן רייגן, "כשהיינו בני 20 וכל הזמן עישנו גראס באפר איסט סייד", מספר לונרגן. "זה פלח האוכלוסייה הספציפי שלי". כבר בגרסאות הבימתיות המוקדמות של המחזה, הוא אומר, "היה הכרחי שהדמויות האלה יהיו אמינות מבחינת הגיל, בלי קשר לגיל האמיתי של השחקנים, כי העניין הוא ההוויה של הגיל הזה. אף פעם לא היתה חשיבות לגיל של השחקנים. העניין הוא איזה גיל הם משחקים".

קלקין גילם בעבר את וורן השלומיאלי לפני יותר מעשר שנים בהפקה של "מותק של נעורים" בווסט אנד ב-2002, עם קולין הנקס ואליסון לומן. העובדה שהתובנות של המחזה בכל הנוגע לתמימות ולשחיתות נשארו צרובות בו זמן רב לאחר מכן, הוא אומר, אינה קשורה כלל לעובדה שהוא האח האמצעי במשפחה ידועה של שחקנים־ילדים. "אני ממש לא מרגיש שהפסדתי את הילדות או את ההתבגרות", אומר קלקין. "יש אנשים שבטוחים שלא היתה לי ברירה אלא להתבגר מהר. זה לא נכון. לפחות לא במקרה שלי". קלקין, ששיחק גם במחזהו של לונרגן "The Starry Messenger" ובסרטו "מרגרט", המליץ לסרה על "מותק של נעורים". סרה הוקסם מהאנרגיה של המחזה.

"קני מחובר נורא לתקופה הזאת בחייו", אומר סרה ברצינות בעוד בווינסון וקלקין מתווכחים ברקע אם יש קשר בין אספרטיים לבין הפרעה דו־קוטבית. "הוא זוכר את התקופה ההיא בצורה מדהימה. זו תקופה שהוא הרגיש שהוא ממש חי וממש פעיל". "מהנקודה הזאת, מתברר", מוסיף סרה, "קשה לגרום למחזה לקרום עור וגידים ולדחוף אותו במעלה ההר".

הוא וקלקין כיכבו לצד אמילי ברקלי בהפקה של המחזה ב-2012, שהוצגה במשך שבועיים בלבד בבית האופרה של סידני באוסטרליה. זה היה פרק זמן קצר מכדי להרגיש נוח בחומר, אומרים השחקנים ("החיבור ביניהם פשוט לא מצליח לתסוס", כתב מבקר "טיים אאוט סידני" על הופעתם).

בחודשים הבאים הם ניצלו כל הזדמנות לבצע את המחזה בפני קהל ("גם אם זה יום ההולדת של הבת שלי – לא אכפת לי, ממילא אני לא אוהב אותה – אנחנו שם", אומר סרה).

קלקין אפילו ניסה להציג את הפרויקט בעצמו למפיק תיאטרון. הוא אינו נוקב בשמו, אבל מודה שזו היתה טעות. "זה לא הלך כל כך טוב, והאמת היא שכנראה לא הייתי צריך לעשות את זה", הוא אומר וצוחק.

איך התגלגל המחזה לתיאטרון סטפנוולף, לידיה של הבמאית אנה שפירו (שזכתה בטוני על "אוגוסט: מחוז אוסייג'"), ואף הגיע לברודוויי – זו עדיין חידה בעיני קלקין וסרה (מעורבתו של מפיק העל סקוט רודין הועילה מן הסתם). שפירו אומרת שבתחילה חששה מההפקה שבאה אליה כששני שלישים מצוות השחקנים כבר קבועים. "אני במאית", היא אומרת, "אז מעצם טבעי אני רוצה שליטה". אלא שבמקרה זה, היא אומרת, היה "די טבעי לדמיין את סרה" בתור וורן ההססן ומלא הספקות, ושידידותו עם קלקין משקפת היטב את הידידות המוצגת במחזה. "הם ממש אוהבים זה את זה", היא אומרת על השחקנים, "והאהבה הזאת לא פשוטה כמו שהם היו רוצים להאמין. זה כל מה שצריך להיות מסוגלים לגעת בו ולדעת".

שפירו גם הכריעה בבחירה בגווינסון, שזה עתה סיימה את לימודי התיכון בשיקגו, ושגילה כגיל המחזה עצמו. היא הופיעה בסרטים כגון "דיברנו מספיק" ובסדרות טלוויזיה ובהן "הורים במשרה מלאה". "זה לא היה מסובך", אומרת שפירו על הבחירה בגווינסון. "היא צעירה מבריקה וחכמה בצורה לא רגילה, שמבינה את הדמות וממש לא דומה לה".

גווינסון נראית משועשעת ומבולבלת חליפות מתעלוליהם הליליים של סרה וקלקין, בעודם מתלוצצים על גזים ועל משחקי וידיאו ולועגים לפופקורן האורגני שהיא מנשנשת ("נשמע לי שהם משקרים", אומר סרה אחרי שהוא קורא את הדברים הכתובים על האריזה. "פשוט תאכלי את זה").

גווינסון, המעידה על עצמה שהיא טירונית, אומרת שלא היה לה זמן לחשוש מ"לדחוף את עצמי לתוך החברות ארוכת השנים הזאת" בין סרה לקלקין.

"החלק של המשחק מספיק קשה", היא אומרת.

גווינסון רגילה לעמוד לבחינה מדוקדקת מאז הופנתה אליה תשומת הלב בנעוריה, כבלוגרית אופנה ודוגמנית, וכמי שמונה כחברותיה הטובות את לינה דנהאם ואת טיילור סוויפט. ככזאת היא שוקלת מלים, בייחוד כשהיא מדברת על בני דורה או על מה שיש למחזה לומר עליהם. "אני בטוחה שהחברים שלי רואים את שנות ה-90 בראייה רומנטית", היא אומרת. "גם אני בטח עשיתי את זה. בשנות ה-90 'נירוונה' הופיעו בטלוויזיה! ועכשיו לאף אחד לא אכפת מכלום, ואף אחד לא מקורי!'" נדמה שהיא נבוכה לא פחות מכך שהיא או כל אחד מהשחקנים שלצדה שאפתנים או נמרצים יותר מאחרים בגילם. "כולנו קיבלנו מרחב ליצירה", היא אומרת, "וזה דבר פרימיטיבי, ילדותי מאוד ונהדר".

סרה מרחיב בשנים האחרונות את אופקיו בדרכים לא צפויות – אם בעבודה בצ'ילה עם סבסטיאן סילבה, במאי קומדיית הסמים "Crystal Fairy & the Magical Cactus", ואם בהוצאה מפתיעה של אלבום אינדי־רוק. אבל הוא אינו מסכים שההתנסויות האמנותיות האלה הן חלק מתוכנית אב כלשהי, או שעצם פרסומו הוא שהביא לכך שההצגה מגיעה לברודוויי. "כשחקן אין לך שליטה על מה שקורה", הוא אומר. "אם יש לך מזל, אתה בגיל המתאים לשחק תפקידים מסוימים בזמן המתאים".

לונרגן, שבמרוצת השנים עבד עם כמה צוותי שחקנים על "מותק של נעורים", אומר שבצוות המסוים הזה "הכל אחרת". "זה מוזר", הוא אומר, "אבל אולי אני מרגיש ככה כי אני התבגרתי. הם נראים לי צעירים יותר. הקצב שלהם אחר. צורת הדיבור שלהם, הגישה שלהם למחזה. הם אנשים שונים, והם בשיא פריחתם".

בתיאטרון סטפנוולף השחקנים אומרים שאינם יכולים לצפות מראש אם רוח ההצגה תשתנה בברודוויי. "אני המומה שאתם מבלים יחד כל כך הרבה", אומרת גווינסון לקלקין ולסרה.

"כי שנינו מטומטמים?" אומר קלקין.

"כי אנחנו מבטלים זה את זה?" אומר סרה.

כאן בשיקגו, אומרת גווינסון, "אתם גרים באותו בניין, באותה קומה, אתם החברים היחידים זה של זה, ואחרי כל זה אתם גם עובדים יחד".

"אנחנו בטח משגעים זה את זה", אומר קלקין.

"כן", היא עונה. "וזה נורמלי".

לשאלה מתי יידעו שמעמדם השתנה מצעירים למבוגרים, סרה עונה באמביוולנטיות הרגילה שלו. "אני לא יודע אם אי פעם ארגיש שהגעתי", הוא אומר. "אבל אני מתאר לעצמי שכבר ארגיש נוח בשנות החמישים לחיי. בגיל הזה בטוח ארגיש שאני קוּל ושיש לי ביטחון עצמי".

"זאת חתיכת מטרה", אומר קלקין.

"יש לי זמן!" משיב סרה.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ