מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

החוויה המשמעותית והמרגשת ביותר, שפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, מזמן כבר שנים רבות למבקריו, לא מתקיימת באולמות המופעים, אלא דווקא מחוץ להם. בימי הפסטיבל, הופכת העיר עכו למרחב פרפורמטיבי מרתק של אוטופיית דו-קיום יהודי-ערבי נדירה, שעוטפת את המבקרים בבליל דו-לאומי נעים להפליא של קולות, ריחות ומצבים. אין ספק כמעט, שכמו במקרה של המופעים המתקיימים באולמות, יש בחוויה המיוחדת הזאת מידה רבה של תעתוע, שמתבסס יותר על אינטרסים כלכליים משותפים ופחות על אהבת עמים יוקדת, ועדיין –מדובר בחוויה מדהימה, שמדי שנה מצליחה לעורר מעט אופטימיות לגבי העתיד של המדינה הזאת.

פסטיבל עכו - לכל הפרטיםאירועי סוכות 2014 - למידע נוסףברור שהקונטקסט הבלתי שגרתי הזה משרה הרבה קסם גם על ההצגות שמתחרות בפסטיבל, שבתל אביב התכליתית יהיה קשה לשחזר אותו. במהלך יום הביקור המרוכז שלי בעכו השנה, ובהתחשב בכמות העצומה של הקהל שעט על הקופות, הצלחתי לראות רק ארבע מתוך אחת עשרה הצגות התחרות. אמנם השאיפה הייתה להתמקד בהצגות שנראו על פניו כמבטיחות ביותר, אבל חשוב להדגיש שבסופו של דבר מדובר בבחירה שרירותית למדי. עם זאת, כל אחת מהארבע הייתה מעניינת בדרכה, מה שמוביל למסקנה שהמנהל האמנותי גיל אלון והוועדה האמנותית שלצדו, עשו עבודה יפה בבניית התוכנית השנה. מה שבטוח, נדמה שהשנה, יותר מבעבר, נעשתה בחירה לתת בפסטיבל במה קודם כל ליוצרים שכבר בנו לעצמם גוף עבודות מסוים במהלך השנים, והמפגש עם יצירותיהם עורר ציפיות.מתוך ההצגה "בעקבות גן העדן האבוד" (צילום: יוהן שגב)בעקבות גן העדן האבוד

היוצרת הבכירה ביותר שמשתתפת בפסטיבל השנה היא לילך דקל-אבנרי, שבאופן עקבי מובילה בעבודותיה קו של תיאטרון עכשווי אמנותי ובלתי מתפשר, עם השפעות אירופאיות מובהקות. דקל-אבנרי תמיד מציבה בעבודותיה אתגר מתריס בפני "התיאטרון הישן" נוסח הקאמרי ובית ליסין, ועבודתה "גן העדן האבוד" שמתחרה בפסטיבל לא שונה מהבחינה הזאת, באופן שהיא מפלגת את הקהל בין הנלהבים לתמהים. ההצגה הנוכחית, שחונכת את קבוצת התיאטרון העצמאית "פאתוס מאתוס", מפתיעה בשוני הסגנוני והמהותי שלה ממה שדקל-אבנרי עשתה בעבר. בניגוד לאסתטיקה הדחוסה והמנוכרת של "אדם גייסט" ו"מישהו בדרך הנה", "גן העדן האבוד" מתקיימת בבית עותומאני שטוף שמש על חוף הים. קבוצה של פרפורמרים, שרובם ככולם יוצרים מרתקים בזכות עצמם מהסוג של עדילי ליברמן, נטלי צוקרמן וג'ייסון דנינו הולט, מובילים את הצופים למסע בין החדרים השונים של הבית, שהוא גם מסע לבחינת ההיבטים השונים של מיתוס פרומתאוס, בהשראת המחזה "פרומתאוס הכבול" מאת אייסכילוס. דקל-אבנרי משתמשת הפעם במעט מאוד טקסטים מהמחזה עצמו, אלא מאפשרת למשתתפים לבנות מונולוגים אינטימיים, בעודם מגלמים לכאורה דמויות מיתיות שונות, ובוחנים את המיתוס דרך פריזמה אישית. בדרך הזאת, מנסה היוצרת להפוך את פרומתאוס לדגם של היוצר הלא מתפשר, שנאבק על חופש היצירה שלו אל מול הממסד, אולי באופן שמהדהד למאבק העקוב מדם שניהלה דקל-אבנרי לאחרונה בתפקידה כמנהל החשיפה הבינלאומית לתיאטרון.

בכל הנוגע לצורה – "גן העדן האבוד" היא עבודה ששואפת לשלמות. האופן שבו דקל-אבנרי והדרמטורגית הקבועה שלה ליאת פסברג פירקו את "פרומתאוס הכבול" למרחב תיאטרוני מפתיע, מרתק ומגרה, ראויה לכל התשבוחות. הפספוס המסוים הוא בתוכן. אמנם המשתתפים במופע הם מצוינים אחד אחד והקשר שנוצר בינם לבין הקהל הוא מרתק, המונולוגים שלהם אינם מתעלים לשכלול הצורני של המופע. רוב החומרים הם חביבים בפני עצמם, אבל הקשר שלהם למיתוס פרומתאוס הוא רופף ותוכנם מתגמד אל מול עומק המקור של אייסכילוס. בסופו של דבר, הפער בין הצורה המופלאה לתוכן החביב אך המוגבל מוביל לתחושה, שהמופע אינו מצטבר לחוויה המכוננת שהוא יכול היה להיות. עדיין, "גן העדן האבוד" היא הרפתקה חד-פעמית, שאפילו למענה בלבד היה שווה להגיע לפסטיבל עכו השנה.העדר אותנטיות. ההצגה "מנותקים" (צילום: יוהן שגב)

גם "מנותקים", עיבודו של רועי מליח רשף למחזה רומני עכשווי של ג'יאנינה קרבונריו, מבטיח לכאורה צורות תיאטרון חדשות. מליח רשף מעלה את המחזה, שעוסק בשלושה צעירים שמתבאסים ממרוץ העכברים של העולם הגלובאלי ומחליטים לפצוח בשורת מעשי טרור קטנים, בתוך מועדון אמיתי ומאפשר לשחקנים שלו לשוטט בחלל ללא כבילות לבמה. הטלפונים הניידים, שנמצאים כל הזמן בידי השחקנים, משמשים כאמצעי תאורה וסאונד. האריזה המעניינת הזאת לא מצליחה להציל את המחזה של קרבונריו, שמתעסק עם חומרים שכבר ראינו באינספור יצירות טובות יותר, ועושה את זה במידה רבה של ילדותיות ושטחיות. הייצוג של "העולם המנוכר" אצל קרבונריו מרגיש מסומן ולא אותנטי, והמהלכים הדרמטיים שלה שחוקים. הבימוי של מליח רשף אינו מצליח להתגבר על הבעייתיות של חומרי הגלם, במידה רבה כיוון שלמרות החלל הלא קונבנציונלי שבו מתקיימת ההצגה, הטיפול שלו במשחק ובמיזאנסצנה נותר דווקא מאוד קונבנציונלי. הדבר מוביל לתחושה מתמשכת של העדר אותנטיות, שפוגמת בחוויה הכללית של ההצגה.מדלגים היטב בין גילום הדמויות השונות במחזה. "דרקון הזהב"(צילום: יוהן שגב)הגבול הדק של התיאטרון

מי שכלל לא חוששת מקונבנציות מוכרות, אבל יודעת לייצר מהן חוויית תיאטרון מהוקצעת וראויה היא דפנה זילברג, הבמאית של "דרקון הזהב". זילברג לקחה לידיה מחזה של רולנד שימלפפניג("האישה שלפני", "לילה מאלף"), מחזאי גרמני חביב במיוחד על יוצרי הפרינג' המקומיים, המתמקד בעלילות מצטלבות של 17 שוכני בית דירות עירוני, שבקומת הקרקע שלו ממוקמת המסעדה האסייתית "דרקון הזהב". כמו ב"מנותקים", גם כאן הנושא הוא העולם הגלובלי המנוכר, וגם במקרה הזה התחושה היא שכבר ראינו לא מעט כאלה. ההבדל הוא ששימלפפניג הוא מחזאי מיומן וחכם, שיודע לרקוח עולם דרמטי רב שכבות ובעל משקל ועומק. זילברג ביימה במיומנות אנסמבל טוב של חמישה שחקנים: ירדן גלבוע, יוגב יפת, איציק גרבר, אור אדרי ואודליה סגל – שמדלגים היטב בין גילום הדמויות השונות במחזה. הטריק המרכזי בהצגה הוא הקצאת הדמויות לשחקנים ללא קשר לגיל ולמגדר, מה שיוצר על הבמה כמה מצבים משעשעים, אבל לא מצטבר לאמירה בימתית מהדהדת. בסך הכל, זוהי הצגה טובה, שתרגיש הרבה יותר בנוח באולם תל אביבי ממוזג מאשר במצודה הצלבנית בעכו.מתוך ההצגה "אני רוצה לרקוד קייט" (צילום: יוהן שגב)כמו לילך דקל-אבנרי, רועי מליח רשף ודפנה זילברג, גם ארי טפרברג, יוצר המופע "אני רוצה לרקוד, קייט!" נוכח בשטח כבר כמה שנים, וכמו היוצרים האחרים, גם הוא פיתח שפה בימתית אישית, שיוצרת ציפיות מסוימות. כמו יצירותיו הקודמות ("יונתן והשולחן הכחול", "מה קרה לקול שלי?"), גם כאן מדובר בעבודה שמתקיימת על הגבול הדק שבין התיאטרון לפרפורמנס ועושה שימוש יצירתי בסאונד. "אני רוצה לרקוד, קייט!" לוקח בתור חומר הגלם את המחזה הריאליסטי "רוקדים בלונאסה" של בריאן פריל – חמש אחיות לא נשואות, שחיות בכפר אירי תחת שלטון נוקשה של האחות הבכורה, ומפרק אותו לגורמים, תוך כדי הדגשת מנגנוני שליטה של הדמויות בדמויות אחרות, אך גם של הוראות הבימוי במבצעים ושל הבמאי בשחקניות. במידה רבה, גם בגלל הדמיון בתוכן של המחזות, מזכירה העבודה את "דינג דונג – מערכה ראשונה" המופתי של תמר רבן, אך לטפרברג יש ללא ספק קול ייחודי והעדפות סגנוניות משלו. במהלך השעה של המופע מוצגים כמה וכמה מעמדים מצוינים: ערבוב בין שמות הדמויות לשמות המבצעות, פרשנות בזמן אמת של דמות אחת לגבי מעשיה של דמות אחרת וגם סצנת אקסטזה תנועתית אחת משובחת. עם זאת, התחושה היא שלצד הרגעים המצוינים, יש גם לא מעט רגעים סתמיים, כך שהמהלך הכולל של המופע הוא עדיין לא מספיק מגובש ועקבי, כדי להפוך ליצירה שלמה. פסטיבל עכו - סוכות 2014, בין התאריכים 11-14 באוקטובר