קורינה פריימן: "לרקוד בבת שבע זאת הגשמת חלום"

מסנט פטרסבורג לבית שמש, מהתעמלות אמנותית לריקוד ומרמי באר לאוהד נהרין - קורינה פריימן, אחת מהרקדניות המסקרנות באנסמבל בת שבע, אף פעם לא חשבה שתתקבל ללהקה מקצועית. ראיון

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

יום אחד צלצל הטלפון בביתה של קורינה פריימן. על הקו היה המורה שלה למחול, שביקש לדעת מדוע התלמידה שלו, אז בכיתה י"ב, לא נמצאת עכשיו באודישן לבת שבע. "שאלתי אותו, 'אני? מה זאת אומרת? למה שאלך?'", מספרת פרימן. "אפילו לא חלמתי לעשות אודישן לבת שבע או לקיבוצית. בחיים לא חשבתי ללכת לאודישן של להקה אמיתית. היה לי ברור שאני רחוקה שנות אור מזה". היום, בגיל 25, פרימן היא אחת הרקדניות החדשות בקאסט של אנסמבל בת שבע, אליו הגיעה ישר מקיבוץ געתון, שם רקדה בלהקת המחול הקיבוצית בשש השנים האחרונות. בסוף השבוע הקרוב תופיע יחד עם האנסמבל הצעיר ב"Project Secus", עבודה של אוהד נהרין, אסופת קטעים מיצירות קודמות שלו: ג'ורג' וזלמן, בולרו, שלוש ופארק מתוך 'משה'. Project Secus - לכל הפרטים

"זה מצחיק כי ב'דקהדאנס' אני לובשת אוברול בצבע גוף, עם כפפות וטיץ שחור", היא ממשיכה. "זאת תלבושת מאוד מוכרת של בת שבע, ולפני ההופעה אני מסתכלת על עצמי במראה ושואלת – 'איך הגעתי לכאן?'. כל דבר שאני עושה של בת שבע בזה הרגע זו התגשמות של חלום. כל הקטעים הם משהו שראיתי פעם מבחוץ, והם הרעידו את עולמי".

איך התגבשה ההחלטה לעבור לבת שבע?"בכל השנים שהייתי בקיבוצית הייתה לי תחושה שאני רוצה להישאר עוד שנה ועוד שנה. הפעם, כשהתקבלתי לאנסמבל, החלטתי שזה הזמן שלי – לא רק לנסות דברים חדשים אלא גם לזרוק את עצמי לחוויה שונה לגמרי"

היה בזה עניין של אגו? "שאלתי את עצמי את זה, כי היה לי ברור שבת שבע זה חלום שמתגשם, אבל האמת שזה לא העניין. אני חושבת שהקיבוצית ובת שבע היו המקומות שרציתי לרקוד בהם – והם היו בגדר חלום, כמו להגיע לירח, לחלוטין פנטזיה. בחיים לא היה לי ביטחון עצמי שאצליח. אז התקבלתי לקיבוצית והגשמתי את אחד החלומות. ואז היה את השם 'בת שבע' זה שם – כולם יודעים מה זה, אבל באמת כשהתחלתי להגיע למקום שאני מבינה מה אני אוהבת, למה אני מתחברת. הגאגא, העבודה עם אוהד נהרין - בלי קשר למעמד של הלהקה, זה היה מקום שרציתי להגיע אליו ולנסות אותו".כמו להגיע לירח. קורינה פריימן בחזרות ל-"Project Secus" (צילום: מקסים וואראט)

לחזור אחורה בשביל ללכת קדימה פריימן נחשבה לאחת הרקדניות הבולטות של הקיבוצית, וזכתה ללא מעט סולואים בעבודות של המנהל האמנותי והכוריאוגרף רמי באר. באנסמבל בת שבע היא רוקדת לצד צעירים בני 18, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם המחול המקצועי. לטענתה על כל פנים, הגיל והמעמד המקצועי החדש לא היו שיקול. "שהיה חשוב לי בהחלטה שלי היא שתהיה החלטה אמנותית ולא כזאת שעוסקת בסטטוס שלי", היא מסבירה. "היה אכפת לי מה הרפרטואר שלי, שאתרגל גאגא, שאעבוד עם אוהד, ולא מה המשכורת שלי".

לא פחדת לחזור אחורה?"זאת לא הייתה חזרה אחורה, כי מבחינה אמנותית זה משהו חדש. אני עדיין מאוד מאותגרת – פסיכולוגית, מנטלית, נפשית, פיזית. כל יום אני לומדת משהו חדש. זה כן משהו שתהיתי איך הוא ירגיש, אבל זה לא על זה ביססתי את ההחלטה שלי. מה גם שאנסמבל זה כמו להקה בפני עצמה - יש טורים, הופעות ערב, מבחינת התנהלות זאת להקה מקצועית לגמרי. חוץ מזה שהילדים בני 18 האלה הפתיעו אותי – הם חבר'ה מגניבים. יש לי ניסון שאני רק מודה עליו, ואני מודה לאלוהים שלא התקבלתי לבת שבע בגיל 18. אם הייתי יכולה לחזור אחורה לא הייתי משנה את זה – להבדיל מהילדים שפגשתי, אני לא הייתי מצליחה לא להוציא מזה את המיטב. אני מעריצה אותם, חבר'ה עם עולם דמיוני עשיר, אינטליגנטי, ממש אנשים שאני שמה את הגיל שלהם בצד, ואני יכולה ללמוד מהם הרבה".

איך הייתה הפרידה מהקיבוצית?"כמו כל פרידה טובה זה היה עצב מעורבב בשמחה. רמי הוא פשוט מדהים, הייתה לי איתו מערכת יחסים נפלאה. הותמיד תמך בי, יכולתי לדבר איתו על הכל, ונתן לי את ההרגשה שהוא יודע מה קורה איתי בלי שאשאל או אגיד לי. הוא מאוד אוהב את הרקדנים שלו, אז הוא כמו אבא כזה. היינו בטור בפולין – הטור האחרון עם הלהקה, הייתה לי שם את ההופעה האחרונה עם הקיבוצית. הרגשתי שסיימתי את ההופעה, הקהל מחה לנו כפיים וידעתי שאלה היו שש שנים מדהימות מהחיים שלי. רמי שלח אותי עם ברכתו – אמר, אני מברך אותך ותומך בך בכל החלטה שאת עושה. לא היה שם שום עניין של 'את עוזבת אותי בשביל מישהו אחר' וכו'. אני תמיד ארגיש שרמי וניצה נורא יקרים לי".

מיטת ברזל והשראה היא נולדה בסנט פטרסבורג, ובגיל שנה וחצי עלתה עם משפחתה לישראל. הוריה נדדו קצת עד שהשתקעו בבית שמש, שם הם מתגוררים עד היום. פריימן התחילה לרקוד בגיל 6 בסטודיו מתחת לבית, ובגיל 8 הצטרפה לחוג התעמלות אמנותית. כשהגיעו התחרויות היא החליטה לנטוש את מזרן ההתעמלות, ולהתמקד בריקוד. "שנאתי את זה", היא מספרת. "לא הרגשתי מספיק טובה, ואני פרפקציוניסטית, והעדפתי לא לעשות משהו שאני לא מספיק טובה. הבנתי שעברתי את הגיל, כי צריך להתחיל מגיל צעיר והאימונים מאוד אינטנסיביים. חוץ מזה, לא היו לי הנתונים המתאימים – מבחינת גובה, משקל טכניקה וכו'".

לקיבוצית הצעירה הגיעה אחרי שנה במסלול לרקדנים בביכורי העיתים. "כשהגעתי לגעתון נכנסתי לחדר עם מיטת ברזל והתחלתי להתפקע מצחוק", היא נזכרת. "המטבח היה קטן, הכל היה משונה. ואז התחלנו לעבוד, עשינו הרבה הופעות ילדים, ואני קיבלתי הזדמנות לעמוד על הבמה ולהביא את עצמי, ללמוד איך להתנהל לפני ואחרי ההופעה, בכל מיני סוגים של תנאים. אחרי כמה חודשים בקיבוצית הצעירה פנה אלי אחד ממנהלי החזרות, ואמר לי ששוקלים להעביר אותי ללהקה הבוגרת". "רמי נתן לי להיות אני עצמי". פריימן ב"אמבכלל" (צילום: אורי נבו)

מה הדבר הכי חשוב שקיבלת מהעבודה עם רמי?"הדבר הכי גדול שהוא נתן לי בשנים האלה זה החופש של להיות אני עצמי. הרגשתי שהוא מאוד מעריך אותי ומאמין בי, והוא נותן לי להיות. קצת פוש משם וכיוון משם, אבל נותן לי לעבור את התהליך שאני צריכה לעבור לבד. הקורינה שהגיעה ללהקה הצעירה, וזאת שסיימה חמש שנים בבוגרת – הן שונות, הודות לכך שרמי נתן לי להתפתח".

אוהד ורמי מאוד שונים אחד מהשני. איך עשית את המעבר?"אוהד מעורר המון השראה. אני מרגישה שהוא עושה טיונינג עדין לכל אחד ואחד. הוא גורם לחשוב בדרכים אחרות, הוא מאתגר אותך, משחק איתך, וכל מפגש איתו בסטודיו זאת חוויה נורא חזקה. הוא מעורר תחושות וצבעים, ודברים שאי אפשר להסביר במילים. הוא יכול להגיד דבר הכי קטן ופשוט, וירדו לי דמעות מהעיניים. יש בו משהו מאוד מרגש".

בתור מישהי שלא האמינה בעצמה הגשמת את רוב החלומות שלך. מה הלאה? "אני לא יודעת מה מחכה לי, אני יודעת מה אני רוצה ומה הייתי רוצה שיקרה, אבל אני מנסה פשוט להיות, לחוות, ולא לעשות תכנונים לעתיד".

20 שאלות על מחול

מה מופע המחול הראשון שראית?"של בת שבע, בכיתה ג', לא זוכרת בדיוק איזה מופע"מה התנועה שאת הכי אוהבת בריקוד?"אני מאוד אוהבת לרקוד בדואט, כשיש לי כימיה טובה עם הפרטנר"טרנינג או טיץ?"טרנינג ענק (צוחקת), אין אפילו טיץ אחד"

אדג'יו או אלגרו?"אדג'יו"

מה הפציעה הכי קשה שהייתה לך?"הייתי מתעמלת אמנותית ולפני אחת התחרות כל המתחרות עושות חימום של שטיח מיוחד. עשיתי פונשה (שפגאט שבו רגל אחת עומדת על הרצפה והשנייה מונפת באוויר. ט.ל.) ושמעתי 'קחחח'. קרעתי את הרצועות בין הישבן לרגל – ברגל העומדת. הייתי בת 13, ולא הייתי מושבתת, זה כאב מאוד, לא יכולתי ללכת במשך כמה שבועות, אבל איכשהו המשכתי".

אם היית צריכה לארגן מסיבת ריקודים, איזו מוזיקה היית בוחרת?"מוזיקה כיפית, גרובית. לא משהו יותר אבל גם משהו פחות מדי. זה גם משתנה אצלי בהתאם למצב הרוח".

מה האולם שאת הכי אוהבת להופיע בו?"אני מאוד אוהבת את סוזן דלל. יש משהו בקרבה הזאת בין הקהל לבמה שאני חושבת שזה פחות מלחיץ אותי שאני רואה את האנשים מאשר ההפך. יש שם איזו אינטימיות בגלל שזה קטן. יש במות יפות בארץ, יש במודיעין, בבאר שבע, באשדוד, אבל משהו בסוזן דלל יותר אינטימי".

מה הסוד לפירואט מושלם?"לדמיין את עצמך לפני עושה את זה? אבל האמת שאני לא יודעת מה הסוד. אם תדעי, תגלי לי".

מי היה המורה הכי טוב שלך?"כל המורים שהיו לי היו מורים טובים מהבחינה, זאת אומרת כל מורה נתן לי משהו. המורה שהכי זאת תמרה מיאלניק. אצלה זאת הייתה חוויה מאוד משמעותית בשבילי. כי היא, כשהיא, ככה הרגשתי באותה תקופה, כשהיא מאמינה במישהו, תעשה הכל בשבילו. למדתי אצלה בגיל 17".

מה את אוכלת אחרי מופע?"מה אני רוצה לאכול או מה אני אוכלת? אין לי משהו קבוע / ריטואל קבוע. משתדלת לאכול מזין. קרה לי, זאת בעיה, כי אם אין אוכל מוכן, אחרי הופעה, וזה נורא קשה לבשל, כי אתה במצב שאתה לא מסוגל לתפקד יותר מדי, אז זה נגמר בחטיפי אנרגיה ויוגורטים. כעסתי על עצמי שאין לי אוכל נורמלי לאכול אחרי הופעה. הייתי במצב שפשוט לא היו לי כוחות לשרוד יותר מזה".

אם יש לך רק 2 דקות לעשות חימום, על מה לא תוותרי?

"צוואר"

מה מעורר בך השראה?"נראה לי שרגשות. משהו בלהיות רגיש לעצמך עושה אותי בלהיות יותר רגישה באיך שאזוז"

עם איזה רקדן/כוריאוגרף (חי/מת) היית רוצה לשבת לקפה?"כבר ישבתי לקפה עם הכוריאוגרף שהיית רוצה לשבת איתו לקפה, אבל אני לא יכולה לספר".

מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך על הבמה?"נפלתי מבמה של שני מטר (צוחקת) זה היה במהלך המופע 'אמבכלל', הבמה הייתה גבוהה מאוד, באמפי מדהים בסביליה, והכל מסביב היה חצץ. היות שהייתי יחפה כשנפלתי כל הקהל עשה "אההה". הבעיה שלי הייתה שלא ידעתי איך לחזור, כי הייתי בקדמת הבמה. אני מריצה לעצמי בראש את המחשבה המטופשת שעכשיו אוכל לחזור לרקוד, ואני מנסה למצוא את מאחורי הקלעים, ואני רצה תוך כדי קריאות "אאוץ'", כי זה היה על האבנים. ואז לא יכולתי להפסיק לצחוק כל המופע. למרבה המזל לא קרה כלום".

להרבה רקדנים יש ריטואלים לפני שהם עולים לבמה, מה שלך?"אני לא יודעת אם לקרוא לזה ריאוטל, אבל אני כן חייבת לפני מופע למצוא מקום שקט, שבו אני יכולה להיות עם עצמי. קורה שאני עולה לבמה לפני כולם, כי אני יודעת שריק שם ואני יכולה פשוט לקחת את הזמן לעצמי, בלי הסחות דעת".

מה הדבר הכי טוב בגאגא?"זה קשה לבחור דבר אחד – אבל אני חושבת שבגאגא אתה סוג של נולד מחדש. ויש בגאגא יש מגנט כזה, שגם בימים שאולי יותר קשה וכואב לך, ואתה אולי פחות מרוכז, אתה עדיין נשאב לשם".

מה הדבר הכי טוב בתל אביב?"הכלבים"

מה הטעות הכי נפוצה לגבי רקדנים?"שאנחנו לא אוכלים, שאנחנו רזים כי אנחנו לא אוכלים. או שאתה אומר למישהו שאתה רקדן אז הוא חושב שזה במועדון או על עמוד".

באיזה תקופת חיים אחרת היית רוצה לחיות?"שנות ה-90"

אם לא היית רקדנית מה היית?"הייתי עוסקת באמנות, לא פיתחתי משהו באופן מקצועי, אבל אני אוהבת לעבוד עם הידיים, וחומר, באמנות, בצילום. אולי הייתי לומדת פסיכולוגיה".Project Secus - החל מה-27.11, בסוזן דלל, תל אביב