בין שייקספיר לחאן: הנשים של אודי בן משה

אחרי גלות של שנה בתל אביב חוזר אודי בן משה לביתו בתיאטרון החאן, ובוחר דווקא באחד המחזות הפחות מדוברים של שייקספיר כדי לפתוח את העונה. בשבילו אגב, זאת הזדמנות לעשות תיקון עם החבר'ה שלא היו לו בצבא

דניאל פייקס, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דניאל פייקס, עכבר העיר

הבמאי אודי בן משה הגיע לשלב שבו הוא מרשה לעצמו להיות אמיץ. אבל ממש. אחרי הכל, איך אפשר להסביר את העובדה שבחר לשנות מחזה של לא אחר מאשר וויליאם שייקספיר. וכשאנחנו אומרים לשנות, אנחנו מתכוונים לוותר לגמרי על אחת הדמויות, ולתת לדמות אחרת עוד אפשרויות תנועה. "המצב הזה שהנשים ממזרות ומסתדרות ככה עם הגברים, והגברים טמבלים ומסתדרים ככה עם הנשים, הוא מצב שמרני שבו כולם כביכול מאושרים", אומר בן משה. "הדמות בהצגה לא רוצה לקחת חלק בתבנית הקבועה הזאת של להתחתן כי צריך ומהר. ואולי זה יכול להזמין מבט חדש או לפחות מרענן. היום נדע אם זה עובד. יכול להיות שזה הכל בראש שלי".הנשים העליזות מוינזדור - לכל הפרטים הערב, אגב, מתקיימת החזרה הגנרלית להצגה החדשה בבימוי "הנשים העליזות מוינזדור", אותה הוא מעלה בתיאטרון החאן. הקומדיה של שייקספיר, בתרגומו של ניסים אלוני, היא מהפחות נחשבות וידועות של המחזאי. היא מגוללת את המתרחש בחצר המלך האנגלי, ומתמקדת באביר השמנמן ג'ון פלסטף המחזר באינטנסיביות אחר שתי נשים (נשואות כמובן): אליס פורד ומרגרט פייג'. שתי הנשים לא שומרות את החיזורים שלו לעצמן ומתסיסות את וינדזור העליזה, המאוכלסת בטיפוסים שונים ומשונים בשלל צבעי הגיחוך. כל העלילה מתרחשת סביב פונדק הבירה שבעיר, בו מתבשלות עלילות אהבה, נרקמות מזימות נקמה ונטמנות מלכודות. בן משה חוזר לביים בחאן, אחרי שבשנה החולפת ביים הן בקאמרי הן בבית לסין. "זה עונג לעבוד פה", הוא אומר. "התחושה כשאתה מגיע לפה היא שכל התיאטרון כולו, לא רק השחקנים, מתגייס לצורך העניין. יש איזו תחושה של חגיגיות". לעמוד מאחורי היצירה שלך

את ההחלטה התמוהה להעלות מחזה שהוא בין הפחות מוכרים או המוצלחים של שייקספיר, קיבל בן משה מסיבה לא טריוויאלית: "רצינו קומדיה גדולה כדי לפתוח איתה את העונה, וחיפשנו תפקיד טוב לנשים", הוא מסביר. "בדרך כלל, אצל שייקספיר ובכלל בתיאטרון הגברים מובילים. זה אחד המחזות הנדירים שיש תפקידים נהדרים לנשים". "חיפשנו תפקיד טוב לנשים". אודי בן משה. (צילום: יוסי צבקר)מה הדגשת בעיבוד שלך למחזה?"הרשתי לעצמי לקחת חופש, לעשות איזו 'ישראליזציה' לדבר, לצד שמירה על האנגליות. המצאתי פה יצור שהוא קצת ישראלי, אולי בסגנון אוהדי בית"ר, ובכל זאת שומר על האנגליות המקורית. למשל הם שרים באנגלית במהלך הצגה. זה ניסיון, אני מקווה שהקהל יקבל את זה".יש חשש שהקהל לא יאהב את השינוי?"אני חי בתחושת חרדה תמידית, אבל זה המקצוע הזה. זה מה שיפה בו. הצגה רצה וגם אם היא מצליחה אחרי שנה, שנה וחצי היא יורדת. זאת אומרת היא הייתה ועכשיו היא איננה, היא הפכה בעצם לזיכרון. בימוי הצגות זה קצת כמו רומנים קצרים, לעומת חיי נישואים יציבים. חיים כאלה שאתה צריך כל הזמן להתאהב מחדש ואז אתה גם נפרד מחדש. ניסים אלוני היה קורה לזה 'תרופה נגד תחושת מוות', כי אתה בעצם בורא מחדש איזו מציאות וכך אתה נלחם בתחושת המוות. שהמוות הוא הדבר הזה שחוזר על עצמו, שאתה מתחיל למות בתוכו. אז זה הופך אותי לאיש מאוד חרד, אני מודה. וזה לא עובר לי, זה רק נעשה יותר ויותר גרוע. אני אף פעם לא מרגיש, 'הנה אני כבר יודע את העבודה'. לא, זה משהו חדש כל פעם. ואני גם לוקח על עצמי דברים שמאתגרים אותי. המחזה הזה זה חתיכת תיק, אף אחד לא נוגע בחומרים כאלו".מוותרים על דמויות ומעצימים אחרות. "נשות וינזדור העליזות" (צילום: יוסי צבקר)הווידוי של בן משה כמו ברוב ההפקות של בן משה גם הפעם, בחר הבמאי לייבא את המחזה למציאות הישראלית העכשווית. "הנשים במחזה, ממזרות, חכמות ומצחיקות והגברים הם שמונה אידיוטים, ילדותיים ומאצ'ואיסטיים". פוסק בן משה. "כך שהנשים מסובבות אותם על האצבע. באיזשהו אופן החלוקה הזאת היא נורא עלינו, על החברה הישראלית. יש משהו בגבריות הישראלית שהיא מאוד כזאת. אנחנו נוטים בשנייה לריב, בשנייה להתעצבן. יכולת האיפוק ושיקול הדעת שלנו היא מינימלית. וגילתי שהמחזה הזה מתעסק בדיוק בזה". "זה מחזה על חבר'ה", הוא ממשיך, "חבר'ה ששותים ומקללים והחברותה המאצ'ואיסטית מענגת אותם הרבה יותר מהאמביציה לכבוש משהו. זה מה שנותר להם לכבוש בעצם, לא את האישה, לא את הגבעה, אלא את המקום שלהם בתוך הג'מעה"."מחזה על חבר'ה". אודי בן משה (צילום: יוסי צבקר)לך יש חבר'ה?"אף פעם לא היו לי חבר'ה, אפילו לא בצבא, תמיד היה לי חבר שניים, לא יותר. אז אני קצת מפצה את עצמי פה, פתאום יש לי שמונה חברים ואנחנו יוצאים יחד לשתות (בהצגה). אז אני קצת מטפל פה בחסכים שלי".מה שונה בחאן מאשר בתיאטראות בתל אביב למשל?"בתל אביב עושים בלי סוף הפקות, אז זה יכול להרגיש קצת כמו פס יצור. בחאן מאפשרים לי לבוא עם איזה רעיון בראש ולהתחיל לעבוד. ואני אוהב את התהליך הזה עם השחקנים. יש למיקי גורביץ' (המנהל האומנותי של תיאטרון החאן ד. פ.) אומץ, וכל המנטליות פה היא אמיצה. מתעקשים לעשות פה תיאטרון שאוהבים ולא תיאטרון שחייב להצליח. זה שמצליח זה נס זה יופי".אתה התחלת כשחקן, האם יש סיכוי שנראה אותך חוזר לקדמת הבמה?"לא יודע. זה מפחיד. אני קצת מקנא בשחקנים. אבל אני מגשים את פנטזיות המשחק שלי כשאני מביים. השחקנים יש להם כיף גדול. בתחושה הם יכולים לחזור ולחזר אחרי אהובתן ערב ערב, כאילו הפעם אולי זה ילך למרות שהם יודעים שזה לא ילך. וכך הם כביכול חיים את זה מחדש. זה תיאטרון בעל משמעות ולא תיאטרון קבלני. תיאטרון בעל משמעות מזמין למשהו אחר, להתחדשות, לחיים. שעה וחצי- שעתיים של חיים באופן מאוד מרוכז". בואו לבחון ולהציץ אל חדר החזרות של "הנשים העליזות מוינזדור": אודי בן משה ואני נפרדנו לשלום. חצר התיאטרון התמלאה קהל ונכנסנו לאולם האינטימי של החאן, המסך עלה ולמרות שזו פעם ראשונה שההצגה הזו עולה מול קהל הייתה תחושה של קלילות. השחקנים באמת נהנו והקהל נשאב פנימה. מדהים לגלות שבעיבוד ובימוי נכונים, גם טקסט שנכתב לפני 400 שנה עדיין רלוונטי ומצחיק כל כך. אין לי ספק שההצגה הזאת רק תלך ותשתפר.