"המשתמט": לכבוש את האויב בצחוק, ולא בצרחה

תחת המסווה המתוחכם של הצגת בידור אומר המחזאי רועי חן בהצגה "המשתמט" דברים מקוריים מאוד. זהו מחזה חכם, מהנה ורלוונטי לכל מי שחי פה בימים מוזרים אלה

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מימין: אביעד בנטוב, ארז דריגס ואודי גוטשלק ב"המשתמט". האמירות על אבסורד החיים פה פשוטות ומתוחכמות גם יחד
ננו שבתאי
ננו שבתאי

פתאום, באמצע החיים, בשעת לילה מאוחרת וללא התראה, דופקת רותי הצעירה (שי לי הירש) על דלת ביתו של אמרי, שחקן בן 40 פלוס (ארז דריגס) המככב ב"סיפור הפרפרים". אמרי, אב טרי המתמודד בקושי עם בכיו של תינוקו הרך, נענה להצעה להתראיין על עבודתו בתיאטרון. כדרכם של שחקנים, הוא שש להיות מוכר ומוערך, גם אם זה רק על ידי סטודנטית לתיאטרון, אלא שבמהרה מתברר לו כי רותי היא בעצם קצינה של ה"צבא מספר 1 בארץ" — צה"ל — ותפקידה האמיתי הוא גיוס משתמטים ישנים, כמוהו. אם הצהיר לפני יותר מ–20 שנה שיש לו מחשבות אובדניות, למה הוא עוד חי? למה לא התאבד, או לפחות ניסה להתאבד? שקרנים כמוהו חייבים כעת להתגייס. גם לא מאוחר לגייס את הלל, "מנהל מחלקת ארונות" באיקאה ואב לארבעה (אודי גוטשלק) ואת רפאל המכונה "רוטוויילר" (אביעד בנטוב), לוזר בעיני עצמו, שראשו מלא זעם וחרדה, כי אשתו בוגדת בו.

וכך, השלישייה החביבה נקלעת לבסיס כלשהו, מתחילה טירונות. הלל דווקא שמח להיפטר מחיי המשפחה הלוחצת. סוף סוף יוכל לישון. גם רוטוויילר משלים עם גורלו. הוא מחפש אוזן קשבת, לתנות את צרות חיי הנישואים שלו, ותנאי השטח לא ממש משנים לו, העיקר שמישהו יקשיב לו. אמרי, השחקן, מסרב לשאת נשק, אך כשהוא מבין שאם לא יסיים את מסע הכומתה והיציאה לשטח לא יגיע בזמן לאודישן הנכסף ל"אותלו", לתפקיד אותלו, הוא שוכח את עקרונותיו ויעשה הכל כדי לזכות בתפקיד.

קומדיות רבות מבוססות על מצב אבסורדי שבו נקלע הגיבור להתמודדות שונה ואף הפוכה לזו שהוא מורגל בה. ב"המשתמט", המצב האבסורדי מורכב מהאלמנט הקומי האוניברסלי, שקשור לגיל הגיבורים ולמצב חייהם, כשהם נאלצים לפתע להתמודד עם חיים צבאיים, וטירונות, שבמובהק מתאימה, פיסית וגם מוראלית, לאנשים צעירים מאוד, וכן מהקומיות הספציפית, המקומית שמורכבת מאינספור סיטואציות ואסוציאציות מאוד ישראליות.

מתוך "המשתמט"

לא קראתי צ'כוב

המחזאי, רועי חן, הצליח לבנות ב"המשתמט" עולם קומי מאוד רחב בלי לוותר על דקויות, משלבי שפה והבנה, וביקורת עמוקה על המתחולל בארץ, בשדה הפוליטי ובשדה האמנותי, ובקשר בין השניים. על פניו, זאת קומדיה קלילה, כמעט הצגת בידור, שיכולה להצחיק כל ישראלי. מי לא מכיר את שפת הגוף המגוחכת שמאמצים לעצמם מפקדים ומפקדות צעירות? את הז'רגון הצבאי, המלא בחשיבות עצמית, גם כשמדובר על נושאים טריוויאליים? ובכלל, שירות צבאי הוא קרקע קומית פורייה לאינספור בדיחות, מפאת המשחק המוסכם הקיים בו, כשבני אדם יוצרים היררכיות מלאכותיות ביניהם.

גם המצבים האישיים של הדמויות הם כלליים ובנאליים במתכוון: משבר גיל ה–40, התמודדות עם הקריירה, עול הפרנסה, גידול הילדים, והזוגיות הנשחקת בחיי נישואים. אך בתוך המסגרות הכלל אנושיות וישראליות האלה מצליח חן להביא עוד עולם ומלואו, שעל פניו, אך רק על פניו, הוא מתוחכם ו"גבוה" מזה, הממוצע. זהו עולם האמנות והתיאטרון בפרט. עולם זה נפתח דרך אמרי, השחקן שרוצה לגלם את אותלו, והתיאטרון הוא עולם האסוציאציות הטבעי שלו. כשהוא מצטט את המשפט הידוע של צ'כוב על האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה השלישית, הוא מקבל מרותי המפקדת את התשובה: "לא קראתי צ'כוב". הדבר מיד מחזיר את ההד של מירי רגב, שרת התרבות, שלא קראה צ'כוב. לכן לא סתם כשהאקדח יורה בהצגה (לפני המערכה האחרונה) אנו מבינים ברמות רבות, שהמציאות הישראלית, זו שמחוץ לבמה וזו שעל הבמה, היא מציאות אבסורדית, לפחות לאלה שכן קראו צ'כוב, על כל המשתמע מכך. על המציאות הזאת חן אומר במחזה דברים מקוריים מאוד, תחת המסווה המתוחכם של הצגת בידור.

אביעד בנטוב ב"המשתמט". מעורר אמפתיה ושומר על מינון קומי מוקפד
אביעד בנטוב ב"המשתמט". מעורר אמפתיה ושומר על מינון קומי מוקפדצילום: יוסי צבקר

האמירות על האבסורד של החיים פה פשוטות ומתוחכמות גם יחד. למשל, שואל אמרי השחקן, למה בארץ שלנו כולאים אדם שמסרב לשאת נשק? הרי בעולם נורמלי מקומו של ההורג הוא מאחורי הסורגים ולא להיפך. להבדיל, יש פה בדיחות נהדרות על תרבות הפוליטיקלי קורקט והצביעות שבה, המתבטאת באופן דומה גם בעולם התיאטרון וגם במציאות. הדמויות מתפלאות, למשל, כיצד יגלם אמרי את אותלו, הרי הוא "לבן". הדבר מתייחס לסוגיית הליהוק של "אותלו" שעלתה לא מזמן בקאמרי, כשהיו שאמרו שהיה צריך ללהק שחקן ממוצא אתיופי.

גם מי שלא ידע ושמע יצחק מהדיון. כי הקשר בהצגה בין התיאטרון לבין החיים הוא קשר אורגני שהולך וגובר: פה המערכה האחרונה לא מביאה התרה. המערכה האחרונה על הבמה ובמציאות הישראלית היא "עזה". האמירה הזאת, שמגיעה דרך הרבה רגעים משעשעים, ארוגים היטב עלילתית, היא מצד אחד אמירה פציפיסטית לעילא ומצד שני יש פה גם ביקורת חריפה על עולם האמנות והתיאטרון: כי כשהרצון הדרמטי של השחקן הוא להגיע לאודישן הנכסף, ערכיו הפציפיסטיים עפים כפרפרים ונעלמים, והוא מוכן לירות בכל מי שיעמוד בדרכו. לחלופין, כשדנים בנקמת הבעל הנבגד, "אף פעם שייקספיר לא היה נחוץ כל כך". זו הברקה. השחקן נותן את מונולוג הנקמה של אותלו, בלי לתת דין וחשבון שאולי הבעל הנבגד באמת ירצח את אשתו.

צילום: יוסי צבקר

השילוב ההרמוני בין התיאטרון למציאות, שיצר חן ב"המשתמט", הוא שילוב מדהים. מין משוואה מפתיעה בסימטריות שלה, מחזה שכתוב בכישרון בלתי רגיל ובמקוריות. כל אלה צומחים מקרקע תיאטרלית וספרותית עשירה, שניכרת בכתיבה אבל לא תשמש מכשול גם למי שלא קרא את "אותלו" או "החייל האמיץ שווייק". זה קשור גם לאמירה של חן, שלפי הבנתי מראה לנו שהמניע הבסיסי, היצרי, של מפקדת בצבא או שרת תרבות נחושה מדי לצנזר, והמניע של איש אמנות, הוא זהה. שניהם מונעים על ידי כוחנות ונשלטים על ידי האגו שלהם. האמנות לא נעלה על הפוליטיקה. אמן "נאור" הוא לא יותר טוב מקצינה בורה בצבא או שרה כזאת בממשלה. שניהם לוקים באותה האלימות וקהות החושים כלפי האחר. המסרים הללו עוברים באופן מעודן כל כך ודווקא בשל כך הם חזקים יותר מכל פוסט חריף בפייסבוק, כזה שקורא להפגנה, חרם, או ייאוש "שמלאני" צודק ו"טהור". הם גם חזקים יותר גם מסאטירה הצועקת את מסריה דרך הצגת העוולות באופן ישיר.

מובן שהמציאות של "חוק הנאמנות בתרבות" מדכאת באופן שלא ייאמן. עם זאת חן מדגים כי עוד יש אפשרות ליצירה ואפילו "בועטת". רק שהבעיטה ב"המשתמט" היא בעיטה סיבובית, כזאת שכובשת את ה"אויב" בצחוק, ולא בצרחה.

"המשתמט". המינימליזם אמנם נכון למחזה, אך היה טוב לו היתה דינמיקה רבה יותר במיזנסצינות
"המשתמט". המינימליזם אמנם נכון למחזה, אך היה טוב לו היתה דינמיקה רבה יותר במיזנסצינותצילום: יוסי צבקר

משחק נהדר

כדי להביא את התחכום הזה לידי מימוש מלא היה צריך להשקיע עוד בצד החזותי, שנותר מעט דל. לא ברורה, למשל, בחירת הפנסים העומדים על הבמה. גם הספה הניצבת באמצע סטטית מדי. המינימליזם אמנם נכון למחזה, אך היה טוב לו היתה דינמיקה רבה יותר במיזנסצינות, בתנועתיות של השחקנים ובשימוש בחלקי במה נוספים. עם זאת, גם החסר הזה לא מפריע להנאה מההצגה המלבבת הזאת.

חשוב לציין את עבודת המשחק הנהדרת של כל הצוות. שי לי הירש משכנעת גם כסטודנטית חסרת גבולות לתיאטרון וגם כמפקדת צעירה עם שפת הגוף האופיינית המעוצבת בדיוק. אודי גוטשלק מצחיק כמנהל באיקאה, המנסה להגות את שמות האביזרים בשוודית מדוברת תוך הליכה מעודנת על הקו הדק שבין בידור לדרמה. אביעד בנטוב מעורר אמפתיה ושומר על מינון קומי מוקפד כבעל הנבגד הכמה להקשבה. ארז דריגס, שביים את ההצגה וגם מגלם את אמרי, השחקן, הוא בעל נוכחות כריזמטית ומיוחדת על הבמה. צפיתי בו במחזה המצוין "תיאטרון רפרטוארי" (מאת אלדד כהן), שם יצר תפקיד בלתי נשכח, וגם פה הוא מחזיק את הבמה ומקסים את הקהל בחן האינטליגנטי שלו ובכישרונו.

לסיכום, לכו לראות את "המשתמט". זה לא מחזה "קורע מצחוק", כפי שכתוב בתוכנייה, אלא מחזה חכם, מהנה, ורלוונטי לכל מי שחי פה, בימים מוזרים אלה.

"המשתמט". צוותא תל אביב. מחזה: רועי חן. בימוי: ארז דריגס. משחק: ארז דריגס, אביעד בנטוב, אודי גוטשלק, שי לי הירש. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב. מוזיקה: שי פישמן. תאורה: תמר אור. כוריאוגרפיה ובימוי משנה: יפתח מזרחי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ