התיאטרון הישראלי שמרני, אבל ברלין יכולה לחכות - פסטיבל עכו - הארץ
פסטיבל עכו

התיאטרון הישראלי שמרני, אבל ברלין יכולה לחכות

יאשה קריגר לא מתפעל מנהירת האמנים לגרמניה. "עיניים עצומות”, הקומדיה שהוא מעלה בעכו, חושפת את יחסי הכוחות בתעשייה שנעה בין הכסף לחלומות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם

"שחקנית א'" כוססת ציפורניים, "שחקנית ב'" מודאגת, ממוללת את קצות שערה, ג', החדשה, לא יודעת מהחיים שלה. "במאי" מתנפח, מתעצבן, שובר את הכלים, רק כדי ש"מנהל אמנותי" יראה לו מה זה. אבל בנחמדות. תשעה שחקנים משתתפים בהצגה הסוריאליסטית "עיניים עצומות", בהפקת תיאטרון אינקובטור, שעלתה אתמול (שבת) לראשונה בפסטיבל עכו (ובמשך הפסטיבל תוצג שלוש פעמים מדי יום). כל אחד מהם לבוש בחולצת טריקו שחורה שעליה רשום התפקיד שלו בהצגה. כולם על הסף, בחרדה, קצות עצביהם גלויים. נעים בחלל בעצבנות. הולכים, חוזרים, נשברים, מתאכזבים, מתייאשים, תמיד אובר־דרמטיים.

הם מתחילים כקבוצת צעירים בלי איפיון ברור. "תן לה שם", מפצירים הנוכחים באחד מהם. "כן, תן לה שם, תן לה שם". ולא ברור אם הכוונה לשם להצגה או לשם השחקנית, שהרי גם שחקניות משנות את שמן לשם־במה. אבל אף אחד לא שואל. וגם ההוא שמפצירים בו, ולא מבין מה רוצים ממנו, מבין מהר מאד שעליו לתת שם, ויהי מה. כשהוא עושה זאת, הוא מקבל את גמולו ומוכתר לבמאי. ואז הוא גם מתרגל ואפילו אוהב את העמדה הזו. אפשר לומר שהוא מאוהב בתפקידו. הוא לא יודע שהוא רק שחקן על הלוח. אחד מני רבים. אפשר להזיז אותו, ולהתפטר ממנו ברגע אחד.

שהרי מעל לכל הקומדיה האנושית הזו מרחפת רוחו של המחזאי, שכותב את המהלכים של ההצגה וגם מהגג עליה: "המינגווי אמר שהטיוטה של כל דבר שנכתב אי־פעם היא זבל גמור. אבל אני שונא לזרוק ניירות לפח. חבל על הנייר. למרות שאני כמעט ולא משתמש בנייר. אני משתמש במקלדת ומסך. ובאיזה אופן מוזר, אין הבדל גדול על המסך בין הטיוטה לבין התוצר המוגמר, בין אמיתי למדומה, בין נכון ללא נכון".

קריגר. קשה להתפרנס פה מאמנות, אבל השירים הארץ־ישראלים כן מרגשים אותי. אני שייך לכאןצילום: דודו בכר

יאשה קריגר, במאי "עיניים עצומות", גם משחק בהצגה, אבל לדבריו כלל לא משנה איזה תפקיד הוא עושה, כי "כולם, כל התפקידים, זה אני". בהפקה הנוכחית, שבה הוא מביים וגם אחד השחקנים, הוא מפנה זרקור פנימה, אל עולם התיאטרון, ובו בזמן אל הדרמה של החיים שלו עצמו. לזרקור הזה יש אור ניאוני בהיר ואכזרי החושף את יחסי הכוחות בתעשייה, את דרכה של שחקנית מתחילה עם כל הקלישאות הנלוות, החלומות, התקוות, האכזבות. גם אחורי־הקלעים של התעשייה נחשפים: מי המושכים בחוטים, כיצד מאלפים במאים, מצנזרים מחזות, ואיך נפטרים משחקנית כדי לצמצם את התקציב של המחזה.

מכיר את המסחרה

קריגר בן 30, קירח, עם זקן בסגנון משכילי־משהו, לא מכאן. המראה החלוצי שלו מתחבר היטב לשירים הארץ־ישראלים, הנוסטלגים, שירי כנרת שמדי פעם שרים השחקנים, כאילו בכמיהה לעולם אחר, לתמימות של פעם. הוא למד משחק בבית הספר "ניסן נתיב" בירושלים, ומאז נטל חלק בהפקות שונות בפרינג', וגם כתב ביקורות תיאטרון ב”עכבר העיר”, וכיום הוא ממשיך לכתוב באתרים באינטרנט. הוא נראה בטוח בעצמו, למרות שזו ההצגה הראשונה שהוא מביים במסגרת מאתגרת כמו עכו.

"התעסקתי בתיאטרון מכל צדדיו", אומר קריגר לאחר חזרה בסטודיו של יורם לוינשטין, המותירה אותו שבע רצון. "ההצגה הזו היא במידה רבה אקט ביקורתי שמתעסק במיסחור של התיאטרון, בצד הזול שלו. אני מדבר בה על שחקן כמו על זונה, הוא נאלץ לעשות דברים שהוא לא רוצה בשביל לעבוד. גם הבמאי. אלה הם דברים שאני חווה ביום־יום”. בתוכנייה כתב: "כל תיאטרון הוא בסופו של דבר מיזוג של מקדש, משרד מכירות ובית זונות. השאלה היא רק באילו מינונים מדובר". אבל לצד הזול והממוסחר יש גם את "האלמנטים הנשגבים, הטוהר", כדבריו. "כשמסתכלים על העולם הזה בעיניים פקוחות, הוא קשה, בעייתי. אבל באותה מידה הוא מייצג עבורי את החלום. לא הייתי נוקט עמדה מחאתית אלמלא האהבה הגדולה שלי לתיאטרון".

על עירוב הסגנונות בהצגה הוא אומר: "אני לא חושב שיש איש תיאטרון בארץ שיכול לומר שהוא מקבל רק סיפוק והנאה ממה שהוא עושה. כולם אוכלים חרא. ולכן יש שילוב של השניים. קללות של רחוב לצד טקסטים פיוטיים". לא תמיד המעבר בין הסגנונות עובר באופן חלק. "כתבתי את המחזה בעברית. הקללות הן בעברית, זה שייך לכאן. 'ארץ ישראל יפה וגם פורחת' או 'קסם על ים כנרת' זורקים אותך לפה”.

חזרה על ”עיניים עצומות”. ה”במאי” מתנפח, “שחקנית א’” נלחצת, "המנהל האמנותי" כבר יראה לו מה זהצילום: יאשה קריגר

המחזה נפתח בשיר גרמני, ובשלב מסוים יש מונולוג על תיאטרון האוונגרד הגרמני, שאולי מגחיך את החלום הזה להצליח בגדול בברלין, בהוליווד של שחקני התיאטרון. “זה לא שאני מכיר את התיאטרון הגרמני", אומר קריגר. “אבל לפי הדיבורים שאני שומע כאן יותר מדי, נוצרה סביבו הילה. ברלין כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: יותר קל ליצור שם, הרבה יותר קל להתקיים, יש פחות חומות".

למעשה, הוא מגלה, המחזה החל להיווצר מקטע המופיע באמצעו - מונולוג של שחקנית אוונגרד גרמני שמצטרפת לשחקנים כעין רוח או צל. את המונולוג הזה הוא כתב לפני שבע שנים כשהיה בברלין, וממנו התפתח הרעיון להצגה השלמה. "זהו הקונפליקט. הבנות שרות 'עוד נפסע בין ערביים', זו ארץ ישראל של פעם, האידיליה, עד כמה שזה נראה נלעג. זו המציאות. ומצד שני - ברלין".

איפה הוא עצמו עומד בקונפליקט הזה? "לי אין שום קונפליקט. אין לי רצון לנסוע לעשות תיאטרון בברלין. קשה פה, אי אפשר ליצור, אי אפשר להתפרנס פה מאמנות, אבל אני לא יכול לתאר לעצמי איך אני יוצר ועושה אמנות במקום שאני לא שייך אליו. אתה צריך להיות במקום כדי לספוג את השורשים שלו. תיאטרון זו אמנות חברתית שחייבת לתקשר. השירים הארץ־ישראלים כן מרגשים אותי, כי אני שייך לכאן. לא אסע לברלין היא כי אני לא רוצה לעשות אמנות מוגבלת, אמנות של עולה חדש".

תיאטרון לפנסיונרים

קריגר עלה עם משפחתו מבלארוס בגיל שבע. המשפחה התגוררה בנתניה מול שכונת דורה - שכונת־התקווה של האזור - שממנה מגיעה אחת השחקניות במחזה. תיאטרון בובות שראה קריגר בגיל חמש נטע בו את הדחף הראשוני לעסוק בתיאטרון. הוא למד בבית ספר לאמנויות, השתתף בקבוצת תיאטרון לנוער והפך שם לבמאי. "כתבתי, ביימתי ילדים צעירים ממני, עשיתי במסגרת עירונית את מה שאני עושה היום".

על אף הביקורת שלו על התנהלות התיאטרון הישראלי, קריגר לא מתייאש. יש תיאטרון טוב בארץ, הוא אומר, אבל הבעיה היא שתיאטרון האיכותי לא מקבל תקציבים. "התיאטרון צריך להגדיר עצמו מחדש כל הזמן, ומה שקורה בעיקר בתיאטרון הרפרטוארי זה שהוא תקוע, אין הגדרה מחודשת, ובעצם חוזרים על אותו הדבר. לפעמים זה עובד ונהנים, אבל זו בעיה מהותית: התיאטרון לא מגיב לשינויים שחלו בתרבות".

קריגר טוען שכמו שהתיאטרון התעלם בזמנו מהקולנוע - למרות שהוא שינה בדיעבד את תפישת התיאטרון – בעידן הנוכחי מתעלם התיאטרון מהאינטרנט. "אנשים היום צמודים למסכים וזה מקבל מעט ביטוי על הבמה. הפיתרון לכך הוא לא שמישהו ייכנס לבמה עם טלפון, המעבר בין המדיומים צריך לקבל ביטוי ראוי. כל דבר צריך להפרות ולהשפיע את התיאטרון. התעלמות תיצור תיאטרון של פנסיונרים".

כדוגמה עכשווית הוא נותן את "המופע של ויקטור ג'קסון" בצוותא, ראפ־אופרה בלשי שמשתמש בספוקן־וורד ומצליח להיות בעל אפיל לצעירים. "צוותא היה מפוצץ בצעירים. המופע הזה מתקשר עם המדיומים שיש היום ואתה רואה אנשים מגיבים בהתלהבות. לעשות משהו קלאסי זה יפה, אבל צריך גם לתקשר עם קהל מגוון.

“בסופו של דבר, השאלה היא איפה נמצא הכוח, כי אחרי הכל יש פה חלוקה של משאבים, והמשאבים מוגבלים. ומה שקורה זה שמי שמחזיק בכוח ובמשאבים - דווקא הוא נעצר ולא מתחדש. זה עניין של שמרנות. נדמה לי שהפחד משחק פה תפקיד מרכזי. אולי זה טבעי בעצם, אולי זה יקרה גם לי וכשאהיה בן שישים־שבעים אפחד משינויים".

תגובות