"פפפפפפ" ו"תג מחיר": כמה טוב לעלות בסערה השמימה - פסטיבל עכו - הארץ
פסטיבל עכו

"פפפפפפ" ו"תג מחיר": כמה טוב לעלות בסערה השמימה

ההצגות “פפפפפפ” ו”תג מחיר”, שהועלו ביומו השני של פסטיבל עכו, נושאות נבואת זעם דומה אך מביעות אותה בדרכים שונות מאוד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם

"הו עיוורון נפלא וחסר דאגה", מכריז המפקד המטורף פינקוס לפקודו בהצגה "פפפפפפ", ברגע של השראה. רגע לפני שהוא מבשר לו ולעולם כולו, שהחליט לקחת את החוק לידיו ולשגר את הטילים הגרעיניים שעל הצוללת דולפין שהוא מפקד עליה. במקרה או לא, הצוללת משייטת במי המפרץ הפרסי, ולכן זו פעולה הרת אסון שתחריב את טהרן וסביבותיה ותגרום מלחמת עולם שלישית. ב"תג מחיר", חבר כנסת מהימין מבין הבנה עמוקה את העיוורון שלו, את העובדה שלא תפש בזמן את השלכות ההקצנה של בנו ופלג המתנחלים שהוא נמנה עמו; הבנה שהיא רק מבוא לטרגדיה שהוא מביא על עצמו ועל משפחתו.

שתי הצגות אלה, שהועלו ביומו השני של פסטיבל עכו, עוסקות בקהות חושים במציאות אפוקליפטית, וכל זאת במרחב הביטחוני והגיאו-פוליטי הישראלי. בשתי ההצגות מטורפים מנסים להבעיר, את האזור או רק כמה מסגדים, בשם ההיסטוריה, בשם עם ישראל ונצחיותו וצדקת דרכנו. נבואת הזעם היא אותה נבואה, אך ההצגות - "פפפפפ" מאת אהרן לוין וירון אדלשטיין ו"תג מחיר" מאת אלמה וייך בבימוי נגה אלקין-אפרת – הפוכות בגישתן.

מתוך "פפפפפפ"

“פפפפפ” היא פארסה שחורה, מצחיקה מאוד, הגולשת לוולגריות לקראת סופה. ההצגה מרובת המשתתפים מתרחשת בשתי זירות. האחת היא הצוללת, שבה מעין חיילי שוקולד; אחד מהם, הטבח גדל המידות (יאיר ראופמן), אף נוגס מחפיסה בעצבנות לאורך ההצגה. הם נקלעו למשחק הכוחות הזה, על סף מלחמה ואיום גרעיני, שלא באשמתם. בסך הכל רצו להגיע הביתה בשלום. ובעוד שהם מנסים להתמודד עם המטורף שהשתלט על הצוללת (זאב שמשוני), מתכנסים ראשי זרועות הביטחון יחד עם ראש הממשלה (איצ'ו אביטל) חסר עמוד השדרה, כדי לנסות למנוע את האסון.

בעוד שבקומה העליונה על הבמה, במבנה המדמה צוללת, הטקסט בפי הדוברים כתוב ומשוחק היטב, הרי בבור, מקום מושבם של הפוליטיקאים, המחזה גולש לנלעגות וולגריות, שמקומן במערכון ב”ארץ נהדרת”. כל שהחבר'ה הביטחוניסטים רוצים, מתברר, זה בחורות וסקס, ועם צעירות (שלא לומר דוגמניות), לפני שהספינה (כלומר המדינה) שוקעת. כשהתרחיש המצופה מתבטל, הם נותרים כשחצי תאוותם בידם. גם אנחנו, הצופים. מה שעובד בסרטו של סטנלי קובריק ”ד”ר סטריינג’לאב”, מקור השראה מוצהר של היוצרים, לא ממש עובד בתיאטרון. 

מתוך "תג מחיר"צילום: ארלה הצמצם הבוער

לעומת יוצרי "פפפפפפפ", יוצרות "תג מחיר", וייך ואלקין-אפרת, לא מנסות להצחיק ולהלעיג. זו הצגה רצינית עד מאוד. טרגדיה היא טרגדיה, והן הולכות אתה עד הסוף. חבל שהן מטריחות את רוביק רוזנטל לפרש את הטרגדיה של עלי ובניו בספר שמואל בפתיח למחזה, מעל מסך. המחזה עומד גם בלי ההסבר שלו. כוונתן היא להציג אנלוגיה לטרגדיה התנ”כית – עלי נענש כי לא כיהה בבניו ולא מנע את התנהגותם הנלוזה - אבל די היה גם בשמות הדמויות, עלי, חופני ופנחס, לשרטט את המשל.

אנחנו פוגשים את הדמויות בבית המעצר. האב מגיע לשם לבקר את בנו, לאחר שזה הטמין פצצה של 400 קילוגרמים במסגד. הבן לא מוכן שעורך דין חלקלק ייצג אותו ומוכן להודות במעשיו. הוא הרי סבור שזו הדרך הנכונה. בתוך כך המוני ימנים קיצוניים צובאים על הכלא כדי לדרוש את השחרור של הבן ומאיימים לקחת כבן ערובה את האב, אלא אם כן יצהיר שהוא תומך בהם. זה לא נגמר טוב.

למרות הסכנה לגלוש לקלישאות ולבנאליות, המחזה מהודק והדמויות מלאות. אייל שכטר בדמות האב המכה על חטא ואלי מנשה כבן המצטיין באלימות כבושה מצליחים לטעון ברגש את הטרגדיה, להתקרב ולהתרחק לפרקים. “תג מחיר” היא אולי מן ההצגות הקונוונציונליות יותר שנראו אי פעם בפסטיבל עכו, אך היא מוכיחה שאין בכך שום חיסרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ