אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עת דודים: ההצגה שקפואה במקומה

למרות משחק מצוין של הקאסט בניצוחה של ליא קניג, ההפקה של הבימה, שמחזירה את הקהל לישראל של שנות ה-30, מתחילה בקול תרועה שהולך ונחלש עם הזמן

תגובות

תיאטרון הבימה אף פעם לא יוותר על ההזדמנות לכלול בהפקות את גדולת השחקניות שלו כיום - ליא קניג . קניג, שתחגוג השנה 85, היא לא רק אהובת הקהל, אלא תו של איכות שמושך קהל צופים ותיק, והיא טובה לקופות. מלבד זאת, מחיאות הכפיים בעמידה להן היא זוכה, נדירות במחוזותינו. גם האפוס הנוסטלגי "עת דודים" סובב סביב כלת פרס ישראל, בעלת הרקורד של 60 שנות משחק בארץ. » עת דודים - לכל הפרטיםאת המחזה "עת דודים" כתב רועי רשקס על פי הרומן בעל אותו השם של מירי ורון, וביים איציק ויינגרטן הוותיק. המחזה עוסק בתקופה עליה נכתב רבות בספרות הישראלית וכן בתיאטרון ובקולנוע - סוף שנות ה-30 בארץ ושלהי המנד"ט הבריטי, ועד מלחמת השחרור ותחילתה קיומה של המדינה. ליא  קניג היא המאמע הקשישה שעלתה עם שלושת ילדיה ממינסק. שני הגדולים, סנייה (רוברטו פולק) ואהרון (אלון נוימן), הם פועלים קשיי יום המוצאים את מלאכתם בהפרחת השממה של תל אביב בעבור הבריטים. למאמע גם בת צעירה יותר, פנינה, בשנות ה-20 לחייה (נגה שחר), פעילת שמאל יפה וחדורת אידיאלים. אלא שזו משפחה שרחוקה מאידיליה וקרובה יותר לטרגדיה. אחת מנשות הגברים מתה בלידתה וסנייה מגדל את בנו היחיד נחומי. לאהרון ואשתו איטה (טלי אורן) אין ילדים, והוא שבוי עדיין באהבתו לאישה אחרת שנשארה במחנה עקורים באירופה. המשפחה חיה בדלות ובקושי מרוויחה את לחמה. את התפנית הדרמטית מחולל חנן פיקלמן (תומר שרון), עולה מגרמניה ורודף שמלות נהנתן שאינו מלכלך את ידיו ועובד בנדל"ן. פיקלמן מתאהב אהבה בלתי אפשרית בפנינה, ובכך מעורר את כעסם של שני האחים והמאמע, שכבר מתקשה לשלוט ביד רמה לאור התהפוכות. בבניין הארץ ננוחם? "עת דודים" (צילום: יח"צ)ל"עת דודים" בסיס עלילתי מעניין. היוצרים מיטיבים לתאר את המציאות של יהודים מעטים מול הרוב הלא יהודי באותה התקופה. אולם בהמשך, התפניות הדרמטיות והשינויים שעוברים על הגיבורים הם מעטים ואיטיים, ובעיקר צפויים מדי. המחזה טמון רובו ככולו במערכה הראשונה, ואילו המערכה השנייה היא המשך ישיר ונטול הפתעות. כדי למלא את החוסר הזה מתווספים שירים תקופתיים רבים כמו "שני שושנים" ו"שלכת", "תכול המטפחת" הרוסי ו"הן אפשר" האלמותי, ואם הצופה כבר לא נמלא באווירת ארץ ישראל הנבנית, מתגייסים גם כישוריה של קניג בשפת היידיש, עם שירים שמשום מה לא זוכים לתרגום, למרות שלא כל הצופים שולטים בשפה. המשחק המצוין של שני האחים רוברטו פולק ואלון נוימן, וזה המפתיע של תומר שרון שיוצר תפקיד שונה ובוגר, וכמובן משחקה של קניג עצמה, מצליחים לפרקים להרים את המתרחש לרגעים סוערים ואף פיוטיים. אך ההצגה ברובה קפואה במקומה וסובלת ממחסור של חומר בימתי מעניין ומספק. בעיקר חסרה הדואליות של החיים הציוניים בישראל מול המולדת במינסק, שמפוספסת כמעט לגמרי מלבד בדמותה של קניג. כמו כן ההעמדות והקומפוזיציות חגות שוב ושוב סביב הפיגומים, מה שלא יוצר כמעט הפתעות בכניסות וביציאות. התנועה מעטה, התפאורה חד מימדית, ורק התלבושות של דנה צרפתי בולטות בצד הוויזואלי. צפוי מדי. "עת דודים" (צילום: יח"צ)"עת דודים" היא הצגה שמתחילה בקול תרועה שנחלש עם הזמן. ההצגה מתקשה להחזיק שעתיים וחצי, וחלקה השני, כאמור, צפוי למדי. בסופה אנו עדים לטרגדיה הנוראית של שליחת חיילים לא מאומנים לחזית המצרית. אך על אף הטרגדיה, ההצגה לא מצליחה להמריא מעבר לסיפור שהיא מספרת. הציפייה לאמירה כלשהי בסוף, שכה מתבקשת במצבנו הפוליטי-חברתי-קיומי כיום, מתבדה, וההצגה ממאנת בתוקף להיות מעבר לאימפרסיוניזם, שלעיתים נוגע יותר ולעתים פחות. בבניין הארץ ננוחם?» עת דודים: 10 באפריל, תיאטרון הבימה. בימוי: איציק ויינגרטן.

*#