אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכיתה שלנו: הצגה שדוקרת את הקהל שלה

הרצון לספר את האירועים האמיתיים, יחד עם הרגישות הכרוכה ביצירת אמנות שעוסקת בשואה, הפכה לעיתים את "הכיתה שלנו" למסמך כמעט פדגוגי. אבל גם חסרונות אלה לא צריכים להניע אתכם מלראות אותה

תגובות

באמצע ההצגה "הכיתה שלנו", מתארת אחת הדמויות מחזה אימים: קבוצה של יהודים נדחקת לתוך אסם גדול, שלא יכול להכיל את כולם. צפופים ונאבקים לאוויר, הם מתחילים להריח עשן, ומבינים שהם נשרפים חיים. כל שנייה בתופת הזאת עוברת אל הקהל, שלא לגמרי יכול או יודע איך להתמודד עם המידע. על פניו, הסצנה הקשה הייתה אמורה להיות שיאו של המחזה, שמגולל את סיפורה האמיתי של עיירה בפולין, שאזרחיה היהודים הושמדו באופן אכזרי וחסר רחמים. אבל עד מהרה מתברר כי הגרוע מכל לובש הרבה צורות. למעשה, "הכיתה שלנו" מדמה בצורה אירונית-טראגית את חווית הצפייה בשחיטה כשרה (כך אפשר לשער) - החיה השחוטה תלויה, עד שיוצא ממנה כל הדם. למי שמתבונן במצג האימה הזה אין רגע שיא אחד - אלא אינספור רגעים של הסתכלות-על-סבל.

» הכיתה שלנו - לכל הפרטים

המחזאי טדאוש סלובודז'אנק בחר להציג את העלילה דרך עיניהם של כל מי שהיו מעורבים בפרשה, ויצר לשם כך כיתה פיקטיבית. בראשית ההצגה הם ילדים לכל דבר, שמקניטים זה את זה קצת בגלל הזהות האתנית, קצת בגלל שהם פשוט ילדים. ככל שעוברות השנים, והעיירה הופכת לשדה מאבק (או פרוטוטיפ של שדה מאבק) של כל הכוחות שדרסו את אירופה במאה ה-20, הולכת הקבוצה ומתפצלת. מצד אחד היהודים, שיש להם תקופת עדנה מפוקפקת עם כניסת הקומוניזם לפולין, ומצד שני הנוצרים, שחלקם משתתפים בשיח הלאומני-והגזעני שמקבל בברכה את הנאצים, וחלקם מנסים לשרוד את התופת באופנים כאלה ואחרים. 

"הכיתה שלנו" מתחילה כהצגה רגילה, עם סצנות ודיאלוגים, אך מהרה הופכת לאסופת מונולגים, שמדווחים על האירועים הקשים. הבחירה של סלובודז'אנק הציבה אפוא אתגר בפני הבמאי חנן שניר, שמצד אחד ביקש לשמר את האופי הטסטמוניאלי של המחזה, ומצד שני היה חייב להניע את הדמויות על הבמה כדי שלא לשקוע לפאתוס או להבדיל למונוטוניות. מי שסיפקה פתרונות רבים עבור כיוון זה היא הכוריאוגרפית מירי לזר, שאת טביעות אצבעותיה כבר אפשר בהחלט לזהות: כניסות ויציאות לרוב, ושימוש נרחב בחפצים. במקרה זה היו אלה השולחונות והכיסאות של הכיתה, שהפכו כל פעם למשהו אחר בהתאם לסצנה. בחלק מהמקרים היו אלה רעיונות יפים ומעניינים, אך לאורך זמן נדרש היה גם שינוי בטקטיקה הזאת. ייתכן שלזר ושניר ביקשו לדבוק במזג הדחוס של המחזה, שכאמור לא מאפשר כמעט לצופה שלו רגע של נחת. זהו, אם תרצו, מחזה שאין לו סוף, ושהקץ שלו נדחה שוב ושוב, בדיוק כאשר נדמה שהוא נגמר.

מבנה המחזה גם אינו מאפשר סימון של דמויות ראשיות ומשנה באופן מובהק. אי לכך נדרשת הייתה עבודת להקה מדויקת. הביצוע במקרה זה לא היה אחיד לגמרי - בעוד דן שפירא ואלון דהן היו משכנעים יותר, והדגימו היטב את המעבר האיטי והטבעי-להחריד בין ה"הצד הטוב" ו"הצד הרע" של הסיפור, הביצועים של נטע גרטי, יבגניה דודינה ואחרים היו סבירים. לזכותם (ובעיקר לזכותן במקרה זה) יאמר שלא פעם הושמו בפיהם רפליקות שסלובודז'אנק לא היה זקוק להן כדי להעביר את המסרים שלו. כך למשל תיארה גרטי אונס קבוצתי אכזרי שעברה, שבסופו התוודה על כך שנהנתה מזה. דודינה חזרה שוב ושוב על האהבה הגדולה שלה לתוכניות טלוויזיה לעת זקנה, ומיקי פלג-רוטשטיין קיבלה מראש דמות יחסית חד מימדית. 

הרצון לספר את האירועים האמיתיים, יחד עם הרגישות הכרוכה ביצירת אמנות שעוסקת בשואה, הפכה לעיתים את "הכיתה שלנו" למסמך כמעט פדגוגי. לכך תרם גם השימוש העודף בשירי ומשחקי ילדים, שביקש להראות את המעבר והניגוד בין התמימות לרוע האכזרי. אך הנחת היסוד, לפיה הייתה איזו תמימות קודמת לכל הזוועה הזאת, גם היא לא לגמרי נכונה, ודורשת ביקורת ומודעות. מלחמת העולם הראשונה והשנייה לא הופיעו "פתאום", על איזו קרקע בתולית של הרמוניה ויחסים טובים בין בני האדם. אבל גם חסרונות אלה לא צריכים להניע אתכם מלראות את ההצגה, שתופסת את הקהל שלה בבטן, לא מוכן, ומסרבת להרפות ממנו עד הסוף המר.

» הכיתה שלנו: הפקה משותפת לתיאטרון הקאמרי ולתיאטרון הבימה, 12 בפברואר. בימוי: חנן שניר.

*#