אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרונטו 2014: העלילה שהלכה לאיבוד

הערב הראשון בפסטיבל תיאטרונטו הבליט את הקושי של המחזאים לבנות סיפור ודמות משכנעים

תגובות

שחקן מבולבל שמתחשבן עם אמא מתעללת, סוהרת בשב"ס שמאבדת שפיות בעקבות רומן וגבר שנזכר בילדותו - דווקא במהלך אזכרה. שלוש ההצגות הראשונות שראיתי בפסטיבל תיאטרונטו הנוכחי הציבו במרכזן דמות עם פוטנציאל דרמטי מעניין, ובעיקר עם קרקע פורה להנביט ממנה עלילה מסקרנת. אך אם יש משהו שבמידה זו או אחרת כל השלוש התקשו לעשות, היה זה בנייה נכונה של סיפור. כתוצאה מכך, נותרו למעשה שלוש דמויות "מדווחות" על הבמה, שלפרקים מצליחות ולפרקים נכשלות בהעברת האינפורמציה מהן החוצה.

» תיאטרונטו 2014 - לכל הפרטים

ההצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" שכתב וביצע דור צויגנבום, מספרת על שחקן שגדל בסביבה מתעללת. אמו האלכוהוליסטית התגרשה מאביו, נישאה לגבר חדש שהכה את כל המשפחה, ועזבה יחד עם כולם ללאס וגאס, שם גם נפלה להתמכרות להימורים. צויגנבום בחר להעמיד מעין דרמת בית משפט בזער אנפין, שבה הוא כמו מדווח לחוקר בלתי נראה על המתרחש. לו זאת היה הפרמיס העיקרי אתו היה עובד, ייתכן שהטקסט המורכב היה עובר טוב יותר. אך לתוך חדר החקירות נזרקו פנימה גילויים של מחלת נפש, יחסי הורים-ילדים, שואה, פסיכואנליזה, המתת חסד, מיניות וסאדו-מאזו. על כל זה נוסף גם שעטנז של אנגלית ועברית (אגב, תרגום עבור הקהל שלא שולט בשפה היה ראוי), פנטומימה, תנועה ודיבור כמובן. בקטע אחד וארוך למדי למשל, ביצע צויגנבום סצנה שלמה באמצעות משחק בנעליים, ופשוט ניתק את עצמו מהקהל. הבחירות הללו הן אולי ניסיון לאוורר הצגת יחיד דחוסה באמצעי מבע מגוונים, אבל בפועל הם יצרו מצג מבלבל מאוד. דווקא ברגעים בהם צויגנבום פשוט ישב/עמד ודיבר, עבר הסיפור וחשוב מכך - עברה הדמות - בצורה משכנעת ומרגשת יותר.

"אסתי של האורנים", ההצגה שכתבה וביימה הקולנוענית דנה גולדברג, העמידה אנטי-גיבורה מובהקת. אסתי בן חיים (אודליה סגל), היא קצינה בשב"ס, שבזמן השריפה הגדולה בכרמל, מסרבת להתפנות מקיבוץ בית אורן בו היא מתגוררת. במהלך הסתכלות במחלקה הסגורה, נחשפת לאט לאט הסיבה - רומן שניהלה עם אחד מעמיתיה לעבודה, ושנגדע באחת כנגד רצונה. הבחירה של גולדברג בשחקנית לביצוע המחזה שכתבה, אפשרה לה כנראה את המרחק הנכון לעבודת בימוי רגישה. סגל נכנסה היטב לדמותה המיוסרת של אסתי בן חיים, והצליחה להעביר את השורות האמינות של גולדברג החוצה - אל הקהל. זוהי בחירה אמיצה, להציב במרכז הסיפור אישה בשנות ה-50 לחייה, שמדברת על מיניותה בצורה "טבעית" כל כך, ושמדגימה היטב את הקושי שבהחזקת חיי שגרה - הכוללים נישואים, עבודה וילדים. כשהיא מסתובבת בין תאי הכלא היא אם כך הליכה בחיה שלה עצמה, שסוגרים עליה ממש כמו סורגים. לא מתביישת ממיניות. "אסתי של האורנים" (צילום: ג'ראר אלון)

גולדברג זכתה לדעתי בחלל הכי קשה לעבודה - מוזיאון אילנה גור, שתנאי הצפייה בו לא עשו חסד להצגה. ראשית מהשורות האחוריות ראו ושמעו משמעותית פחות טוב. שנית, החלל לא אפשר הרבה תמרון מבחינת תפאורה או תאורה. ההצגה, שהייתה קצרה יחסית (רק 40 דקות לעומת שעה ורבע של ההצגות האחרות), השאירה בעיקר טעם של עוד, ותחושה שהסתיימה בטרם עת.

ההצגה האחרונה שראיתי הייתה "סינמה בלירה", יצירה מקורית שכתב ושיחק חיים דרעי. חיים נזכר בילדותו ובפסיפס הדמויות שהרכיבו אותה - מאביו שלמה, דון ז'ואן עם אמרות שפר ואהבה לתענוגות, עד לחברים בני גילו. דרעי הרכיב מחזה שדומה יותר להכלאה בין "חיים שכאלה" לסטנדאפ, יומן אישי שבו הוא הרבה יותר מספר על מה שאירע, מאשר מגלם דמות. הניסיון לשלב סיפורים מצחיקים ובדיחות פיצל את הקהל לשניים - אלה שגעו מצחוק, ואלה שהסתכלו על הצוחקים בחוסר הבנה. הסיבה לכך הייתה שילוב של בדיחות תקופתיות ורפרנסים עדתיים, שחיברו את חלק מהיושבים לילדותם, אך בה בעת הדירו את השאר. צריך לשבח את דרעי שבחר, ללא התנצלות, להציג תקופה ועדה שלמה שבדרך כלל לא מקבלת את מקומה על במת התיאטרונטו. הבעיה הייתה שהטקסט נותר כאסופת זכרונות, ולא הומר כראוי למבנה דרמטי/קומי של מחזה. בסופו של יום, על הבמה עמד אדם פרטי, בעל יכולת קומית נעימה - אך לא שחקן שגילם דמות. » תיאטרונטו 2014: 17-19 באפריל, ברחבי יפו.

*#