אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלקטרה: כשצעקות ובכי לא מספיקים

למרות קאסט טוב מאוד ואריזה תיאטרלית מרשימה, העיבוד של הקאמרי לקלאסיקה הטרגית יוצר אפקט של ניכור, ולא מצליח להפוך את החומר רלוונטי לימינו

תגובות

"אלקטרה" של הקאמרי היא הצגה מהסוג שראוי לשבח עוד לפני שמתחילים לדון ביתרונות והחסרונות שלה. יש כאן במאי צעיר יחסית, כפיר אזולאי, שמקבל מתיאטרון גדול מרחב פיזי ורוחני וגם צוות ממיטב שחקניו, כדי להתעסק עם חומר קלאסי רציני. הדברים האלה כמעט לא קורים בתיאטרון הישראלי, לפחות לא בעידן המסחרי של 15 השנים האחרונות, ולכן מראש הפקה מהסוג הזה מעוררת כבוד וגם עניין. עם זאת, התוצאה הסופית מרשימה בעיקר באריזה התיאטרלית שלה – עיצוב, תאורה ווידאו ארט – והרבה פחות בכל הנוגע לפרשנות בימתית, בניית עולם דרמטי משכנע ועבודת השחקנים.» אלקטרה - לכל הפרטיםכל אחד משלושת יוצרי התיאטרון הגדולים של יוון העתיקה – אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס – כתב מחזות על מיתוס אלקטרה, שיחד עם אחיה אורסטס, מבקשת לנקום באמה קליטיימנסטרה ובמאהבה אייגיסתוס על רצח אביה אגממנון. מתוך שלוש הגרסאות, בחר כפיר אזולאי את זו של סופוקלס, שממעטת בהתעסקות בסוגיות מוסר סביב הרצח ומוותרת על נוכחות בימתית של האלים ושליחיהם. זהו המחזה הענייני ביותר, ולכן אולי גם המודרני ביותר, אף על פי שבמידה מסוימת הוא מספק פחות "בשר" לבמאי ולשחקנים, מאשר הגרסאות האחרות. מה שכן, סופוקלס, בהמשך למה שעשה ב"אנטיגונה", מעניק משקל רב יותר מהאחרים לדמויות הנשים, במיוחד לדמותה של אלקטרה, בעוד שאחיה אורסטס הופך לדמות משנית למדי.לא מצליחה לסחוף ולגעת. "אלקטרה" (צילום: גדי דגון)במסורת התיאטרון הישראלי, העלאות של טרגדיות יווניות נושאות לרוב אופי אקטואלי, ומשמשות כדי להביע דרכן מסרים אנטי-מלחמתיים מעט מובנים מאליהם. כאלה היו "במלחמה כמו במלחמה" ו"עקב אכילס" של אילן רונן בהבימה בתחילת שנות האלפיים, שהתבססו על מיתוס מלחמת טרויה, וגם "מיתוס" של רנה ירושלמי כמה שנים אחר כך, שגם הוא התבסס על סיפורי אגממנון ומשפחתו האומללה. אולה שור סלקטר, שמשחקת בהפקה הנוכחית את אלקטרה, ביצעה את אחד מתפקידיה הבולטים בתפקיד אנטיגונה, בהפקה המצליחה של חנן שניר מ- 2006. גם ההפקה של אזולאי מתנקזת לשורה תחתונה די מובנת מאליה, אך ללא ספק אקטואלית במיוחד בימים אלה, שגורסת כי במעגל האלימות האין סופי, אין תכלית ואין מזור לנשמה הפצועה של הנוקמים.כבר כשנכנסים לאולם 3 של הקאמרי, אחד האולמות הבודדים בישראל שמאפשרים לחרוג מהעמדה פרונטלית, קשה שלא להתרשם מייחודה ויופיה של הבמה, שפולשת לתוך האולם כמו ראש חץ, עם חומה ובתוכה מחסום עולה ויורד, שמאחוריו משתקף חלל הארמון הבהיר ולפניו מפוזרות פיסות ניילון לבנות, שמדמות ספק שלג ספק מלח. פולינה אדמוב יצרה תפאורה שמרכיביה אמנם מזכירים דברים מהפקות אחרות, אבל כמכלול יש לה נוכחות עוצמתית ואפקטיבית. גם עבודת הוידאו של יואב כהן, שפותחת ומלווה את ההצגה בהבזקים מהעבר של הדמויות, עשויה מצוין ומכניסה את הצופים לאווירה קסומה, שההצגה עצמה לא מצליחה לתחזק. מובן מאליו בעטיפה יפה. "אלקטרה" (צילום: גדי דגון)מיטב עבודות הבימוי של כפיר אזולאי, במיוחד נורה בתיאטרון באר שבע, התאפיינו במחשבת בימוי דומיננטית, ויכולת להעמיד פרשנות בימתית מפתיעה ומשכנעת לחומר קלאסי. במקרה של "אלקטרה", התחושה היא שאזולאי פחות מצא את החיבור שלו למחזה, ולאחר שעטף אותו בעטיפה יפה, הוא פנה לעבר המובן מאליו. התחושה העיקרית בעת הצפייה ב"אלקטרה", היא שאזולאי מבקש "לעשות טרגדיה": השחקנים מגישים את הטקסטים הנשגבים בקול רם ונישא, ולפעמים בצעקות, חלק מהזמן גם בתוספת בכי מר. הצעקות והבכי נועדו ככל הנראה לשכנע את הצופים בכך שמתרחש על הבמה דבר איום ונורא, וזאת כתחליף לעיצוב מציאות אנושית משכנעת, נגישה לצופה העכשווי. לרוב, הדרך שבה מוגשים הטקסטים של "אלקטרה" יוצרת אפקט של ניכור. זאת, בשילוב עם העובדה שאזולאי נמנע מלהעניק לטקסט הקלאסי פרשנות דומיננטית, אלא מעדיף להיצמד רוב הזמן למה שכתוב ומצופה, מביאים לכך שההצגה אינה מצליחה לסחוף ולגעת. אי הצלחתו של אזולאי לעצב מציאות אנושית משכנעת על הבמה ולקרב את החומר לרגישויות של ימינו, פוגעת קודם כל בשחקנים. מי שמצליחה לצאת יחסית טוב מהעסק היא הלנה ירלובה, שנוכחותה הבימתית האפלה והעוצמתית היא מושלמת עבור טרגדיה, ולכן לקליטיימנסטרה שלה יש כמה רגעים משכנעים. גם יגאל זקס הוא אנטי גיבור מצוין, שמצליח להישאר בזכרון גם בתפקיד הקטנטן של אייגיסתוס. באגף של "הטובים" המצב בעייתי יותר. לאודי רוטשילד בתפקיד אורסטס ולאולה שור-סלקטר בתפקיד אלקטרה פשוט אין מספיק במה להיאחז בה, כדי לעצב תפקידים משכנעים. הם אמנם עושים מה שצריך בפנים "טרגיות", אבל התחושה היא שמשחקנים כל כך טובים ניתן היה להוציא הרבה יותר.  » אלקטרה:  10 באוגוסט, הקאמרי. בימוי: כפיר אזולאי.

*#