אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקמצן: מפגש נדיר עם תיאטרון אמיתי

לתשומת לבו של הקורא מולייר: ההפקה החדשה של הבימה מצליחה להגיע אל העומק של המחזה, ומעוררת הערכה בכוונותיה וברמת הביצוע הגבוהה שלה

תגובות

"הקמצן" החדש בהבימה הצליח להפתיע. בעוד שבמקרים האחרונים בהם הועלו מחזות מולייר על במותינו הם הפכו לשעשועונים במשקל נוצה, שהקריבו את העומק של החומר לטובת פעלולים בימתיים וצחוקים מיידיים, הגרסה הנוכחית של אילן רונן מפתיעה ברצינותה ושקדנותה. אין ספק שנעשה כאן ניסיון מעורר הערכה להתמודד עם טקסט קלאסי ולא לעקוף אותו, ועל כך מגיע ליוצרים כל הכבוד. התוצאה הסופית היא אולי לא זוהרת ומבריקה כמו מיטב הפקות "הקמצן", אבל זוהי יצירה אינטליגנטית ואפילו אלגנטית, שמושיטה את ידה אל העומק של המחזה ומעניקה לצופים מפגש נדיר במקומותינו עם תיאטרון אמיתי. "הקמצן" הוא ללא ספק המחזה המפורסם ביותר של מולייר, שנלמד אפילו בבתי הספר בישראל. הרפגון (יעקב כהן) הוא אדם בעל אובססיה חולנית לכספו, שהופכת את חיי ילדיו, קלאנט ואליז (אביב אלוש ורינת מטטוב), ובני ביתו לסיוט מתמשך. הקש ששובר את גב הגמל הוא החלטתו של הרפגון להשיא את ילדיו לבני זוג שאינם מתאימים להם, כאשר השיקול מאחורי השידוך הוא כלכלי לחלוטין. הילדים מחליטים להשיב מלחמה ולעמת את אביהם עם הסיוט הגדול שלו – אובדן כספו.» הקמצן - לכל הפרטיםאיזון עדין בין קומי לטראגי. "הקמצן" (צילום: ג'ראר אלון)ההישג הגדול ביותר בגרסה הנוכחית של אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, הוא הפיענוח הלא פשוט של האיזון שמתקיים ביצירתו של מולייר בין הקומי לטראגי. גדולת מחזותיו נובעת במידה רבה מהכאב האותנטי של דמויותיו, מהפגמים האישיותיים שאוכלים את נשמתם, מהאמת האנושית שנחשפת במעשיהם. זה מה שהופך את מולייר לעמוק. נראה שרונן הבין את העניין הזה, והיה נחוש בדעתו לביים הפקה שעושה צדק עם החומר. הוא לא חשש לתת ל"הקמצן" שלו לרוץ שעתיים ורבע, בתוך תפאורה מינימליסטית אך חכמה של שני טור ותאורה מינימליסטית לא פחות, שלא לומר אפלולית, של זיו וולושין. כל מרכיבי ההפקה נמנעים מחנופה מתרפסת כלפי הקהל, ומשרתים את הפרשנות ואת החזון של הבמאי, שהופך את הבמה ליותר מרחב נפשי ופחות פיזי. לא שחס וחלילה מדובר בהפקה אוונגרדית באיזושהי צורה, אבל באופן מפתיע למדי, זו הפקה שבמובהק מעמידה את השיקול האמנותי לפני השיקול המסחרי. כל סצנה כאן מטופלת בקפידה, מתוך הקשבה לטקסט, ניסיון לעמוד על משמעויותיו ולפענח את מקור הקומיות של הסיטואציות וגם של הטראגיות המבעבעת מתחת לפני השטח. התוצאה מכך היא תחושה של חיים ושל אמת שנושבת מהבמה, וזה מאוד לא מובן מאליו בימינו.חיים ואמת נושבים מהבמה. "הקמצן" (צילום: ג'ראר אלון)אין ספק שכמו ב"הסוחר מוונציה", עבודתו הקודמת של רונן בהבימה, שחלק גדול ממשתתפיה נדדו איתו גם להפקה הנוכחית, גם הפעם ההצגה שייכת קודם כל ליעקב כהן. אף על פי שתהילתו של כהן הגיעה אליו דרך במות הסטנד אפ, מדובר בשחקן מחונן ורגיש, שמצליח לפענח את הדמויות שהוא מגלם באופן אורגני ומדויק. הרפגון שלו הוא מעל לכל בן אדם, שאנחנו לועגים לו, אך גם מרחמים עליו. הוא מעורר בנו אמפתיה, ולכן בסצנה האחרונה בהצגה, כשהוא נותר על הבמה לבד עם הקופה שלו, אי אפשר שלא לחוש צביטה בלב. את כהן המצוין מקיפה על הבמה להקה נרחבת, צעירה ברובה, של שחקנים טובים, שנותנים עבודה מחויבת. באופן מיוחד אפשר לציין את אביב אלוש, שמפיץ על הבמה את אותה הכריזמה האינטליגנטית שהוא מפגין על המסך, ואת עידן אלתרמן, שעושה קריקטורה קטנה יחסית, אבל כמעט מצליח לגנוב את ההצגה. כל אלה נשכרים מאוד גם מהתרגום המשובח של אלי ביז'אווי, שהופך את מולייר לאנושי וקרוב אלינו. בסך הכל, זוהי הצגה מעוררת הערכה בכוונותיה ורמת הביצוע הגבוהה שלה, שלשם שינוי אכן ראויה לעלות בתיאטרון הלאומי.» הקמצן: תיאטרון הבימה, 9 ביולי. בימוי: אילן רונן

*#