אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם רוצים לחיות: כשחנוך לוין צוחק עם המוות

לצד רגעי חסד אמנותיים, שואו לא רע ושחקנים נפלאים, התחושה היא שלחנוך לוין מגיע יותר מהצגה שהיא מנה של בידור תרבותי נטול ערך תזונתי

תגובות

"כולם רוצים לחיות" בקאמרי היא הצגה על מוות, שמתכחשת למוות. השחקנים על הבמה מדברים על מוות, מתחבטים לגבי משמעותו, נלחמים בו, אבל התחושה השלטת היא שכמעט אף אחד מהם לא באמת מתכוון לזה. נדמה שהדבר הבלעדי שהם מתכוונים אליו זה לשעשע קלות את הקהל, שהתכנס בערב קיצי מהביל באולם הגדול של התיאטרון, כדי לקבל מנה של בידור "תרבותי". סביר להניח שחנוך לוין לא התכוון בדיוק לזה. התיאטרון של לוין ככלל הוא תיאטרון של אכזריות, "קרב אגרוף עם הקהל", לפי הגדרתו מפעם. לוין כתב תיאטרון שהיה אמור לעורר אי נוחות, לפקוח עיניים, להרגיז, להוציא את הקהל הבורגני מהשאננות ומשביעות הרצון העצמית. כעשור וחצי לאחר מותו של לוין, נראה שעמדתו כאופוזיציונר נוקב מול החברה הישראלית נשכחת בהדרגה לטובת צמיחת המיתוס של "לוין המשעשע". » כולם רוצים לחיות - לכל הפרטים

"כולם רוצים לחיות" היא אכן הצגה משעשעת. הרצון שלה לשעשע בכל מחיר ניכר כבר בפוסטר שלה, שבו נראות הדמויות צוחקות בקול גדול, והוא ממשיך בהגשה הקולחת, הססגונית, הבידורית של סיפור המעשה. רמי ברוך, הנמרץ כהרגלו, מגלם את הרוזן הכפרי פוזנא, שמקבל ביקור ממלאך המוות (יצחק חזקיה), שמבקש ליטול את חייו. בשל רישול ביורוקרטי, מצליח פוזנא לקבל הזדמנות למצוא עד יום שישי אדם שיסכים מרצונו למסור את חייו במקום החיים של פוזנא. אלא שמציאת המחליף מתגלה כמסובכת הרבה יותר ממה שפוזנא חשב.ללכת עם, להרגיש בלי "כולם רוצים לחיות" אינו משתייך לעילית היצירה הלוינית. מדובר במחזה שנכתב באמצע שנות ה-80, תקופה של דריכה יצירתית במקום, שהסתיימה בענק עם יצירת המופת של ראשית שנות ה-90 - "הילד חולם". ניכרים במחזה רישול ועייפות חומר מסוימים בכל הנוגע לרעננות הדמויות והעלילה, וגם חולשה בדיאלוגים. מדובר אמנם במחזה ששייך לחטיבת "המחזות המיתיים" ביצירתו של לוין, אבל זהו מחזה מיתי לייט. באופן יחסי לנהרות הדם והצואה ששוטפים את "יסורי איוב" ו"הזונה הגדולה מבבל", כאן יש בסך הכל סירוס קטן אחד ועוד איזו כריתת רגליים חביבה, שניהם מתרחשים מאחורי הקלעים. חולשת המחזה דורשת מהתיאטרון הצדקה ברורה להעלאתו, במקום מחזות דומים אך טובים יותר ממנו, אך כאן נראה שההצדקה הזאת היא בעיקר "ללכת עם, להרגיש בלי": לעשות לוין מיתי, לעסוק בנוסעים "כבדים", אך בכל זאת להיות מסוגלים להפוך את הדברים לבידור נגיש להמונים.ללכת עם, להרגיש בלי. "כולם רוצים לחיות" (צילום: ז'ראר אלון)אודי בן משה, שהוא ללא ספק אחד הבמאים המוכשרים שעובדים כיום בישראל, מצליח להשיג בהצגות הטובות שלו איזון בין האיכויות האמנותיות לאיכויות הבידוריות, שהתיאטרון הישראלי העכשווי זקוק להן כמו אוויר לנשימה כדי לספק את הקניינים. זאת התכונה שהופכת אותו לבמאי כל כך מבוקש. אלא שבחלק מעבודותיו, האיזון הזה מופר לטובת הבידור, מה שגורם לפספוס העומק, המורכבות ויחודיות החומר, שהוא בוחר לטפל בו. זה בדיוק מה שקורה לו עם "כולם רוצים לחיות", שבה הוא מקריב את האפלה והשריטה לטובת שואו לא רע, אבל בסופו של דבר נטול ערך תזונתי. אמנם הוא מרוויח בזכות זה את האולם הגדול של הקאמרי, אבל מפספס את חנוך לוין. משהו אמיתי קורה שם רגעי החסד האמנותיים של "כולם רוצים לחיות" מגיעים מהכיוון של עיצוב הבמה הנקי והחכם כרגיל של לילי בן נחשון, שמאפשר לבן משה לבנות כמה תמונות יפות מאוד, ומכיוון כמה מהשחקנים, שמצליחים לחרוג במעט מאווירת הצחוקים הכוללת ולפתוח חלון צר למה שההצגה הייתה יכולה להיות. מחיאות הכפיים מגיעות קודם כל ליוסי גרבר ולדבורה קידר, בתפקיד הוריו של פוזנא. כששני השחקנים הוותיקים והנפלאים האלה מופיעים על הבמה, קורה שם משהו אמיתי. פתאום ברור על מה ההצגה הזאת, וברור גם שהם מבינים על מה ההצגה הזאת. ההסתכלות עליהם גורמת כאב אמיתי וגם חדווה אמיתית, שלא לדבר על העובדה שתפקידיהם מעוצבים לפרטי פרטים. גם יצחק חזקיה, שחוזר לקאמרי אחרי הרפתקה קצרה בבית לסין, מרשים ונכון מאוד בתפקיד מווצקי, מלאך המוות, אותו עשה גם בהפקה המקורית ב-1985. אבי טרמין, שחקן הרבה יותר מעניין מהתפקידים שהוא מקבל לרוב, מקסים ומדוייק בתפקיד גולגלביץ', מלאך המשנה למלאך המוות. בסך הכל, ולמרות רגעי החסד, לחנוך לוין, אפילו במחזה פחות ערך כמו "כולם רוצים לחיות", מגיע יותר. הערה לסיום - דמותו של העבד השחור במבה, בגילומו של שלומי אברהם, היא משהו שאסור לו להיראות על במה של תיאטרון שמכבד את עצמו. אין לי מושג לצערי איך טיפל בדמות הזאת לוין עצמו בהפקה המקורית, אבל הזמנים בכל מקרה השתנו, והבחירה של אודי בן משה להקצין את הקריקטורה הגזענית כדי להתעלות עליה אינה מוכיחה את עצמה. הדמות הקופצנית עם הפרצוף המרוח בצבע שחור והצהרות נוסח "אני כושי בלבושי" היא דבר נורא בכל פרמטר, שבתוצאה הסופית לא ניכרת בו טיפה של אירוניה. בהמשך לייצוג הצורם והמיושן של דמות נעים הערבי ב"המאהב", אני תוהה אם מדובר כאן בתופעה חדשה ומדאיגה בתיאטרון הישראלי. » כולם רוצים לחיות: תיאטרון הקאמרי, 30 ביוני. בימוי: אודי בן משה.

*#