אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלה גרנהוי: זהירות, מופע המחול לא מכיל מחול

האם יש צורך ליידע את הקהל שמופע המחול שלפניהם לא כולל הרבה צעדי ריקוד? להקת המחול של פלה גרנהוי הצליחה להרגיז חלק מהצופים של סוזן דלל, אבל בעיקר סיפקה מצג אמנותי מרתק ומרגש

תגובות

לפני כשנה, כשהעלו ניב שיינפלד ואורן לאור את עבודתם "דירת שני חדרים" בחו"ל, הם נתקלו בתגובה זועמת של אחת הצופות. למרות שבמופע יש עירום גברי מלא ופרונטלי, טענה הצופה, לא מצוין הדבר בתכניה. שיינפלד ולאור העלו את שאלות הגילוי הנאות (תרתי משמע) לדיון בעמוד הפייסבוק שלהם - מדוע עירום הוא משהו שצריך לציין מראש? האין זאת בחירה אמנותית כמו כל האחרות? ואם לא מגלים לקהל לפני כן כיצד בדיוק תעוצב התאורה, מדוע יש להודיע על העירום?.

הקושי בהתמודדות עם עירום על הבמה לא קשור רק להתמודדות עם ייצוגים של מיניות. תגובת הצופה המזועזעת היא בין היתר תוצר של הפער בין הציפייה ממופע מחול, וכל מה שאמור להיות או לא להיות בו, לעומת מה שפגשה בפועל. כשהפער בין הציפייה למציאות גדול מדי, מתעוררים מבוכה, אי נחת וכן, לעיתים גם כעס. וכך קרה שבמופע של להקת המחול הדנית פלה גרנהוי נשמעו מכיוון הקהל לא מעט קולות נבוכים, חסרי נחת וכועסים. המופע "Dance me to the end on/off love", שנוצר בהשראת ובליווי שיריו של לאונרד כהן, הציב עבור הקהל הישראלי סדרת אתגרים לא פשוטים לעיכול. בעיקר, הוא עסק בפירוק המושג המעורער גם ככה "מופע מחול".

הערב התחיל כשהכוריאוגרף פלה גרנהוי, הכריז על העבודה כ"מופע שעוסק במילים", ליתר דיוק במילותיו ובשיריו של לאונרד כהן. כל שיר הוצג באופן אחר, לעיתים במלואו, לעיתים חלקית, במקרה אחד בליווי מוזיקה חיה ומלאה, ובמקרה שני כטקסט שנכתב על גוף הרקדנית. גרנהוי לא רק המחיז את השירים, אלא פירק אותם לגורמים, חרט אותם בחלל, ובמובן מסוים אף נתן להם גוף והרקיד אותם. כל זאת במינימום קטעי תנועה "טהורים", ושימוש בכלי נגינה, זמרים, וידאו, ראשים כרותים של בובות, אור/צל ועוד.

המפגש בין ריקוד/תנועה לבין שיריו של לאונרד כהן היה יכול לייצר שידוך הרבה יותר "נוח" או ערב לחך. מצד אחד לחנים שכמו מזמינים לרקוד, לשיר ולנוע, ומצד שני טקסטים שהם שירה של ממש, שמעניקים להם עומק ונוכחות. אך גרנהוי בחר דווקא באפשרות הקשה והמכאיבה כמעט. בסצנה אחת הוא יושב על הבמה כשרק ראשו חשוף, והוא מנסה להסיר ממנו ללא ידיים גומיות חזקות שעוצרות את הדם ; באחרת רקדנית עירומה לכודה בתוך קופסה, מתהפכת ומתפתלת לאור נר, שכל רגע חושף חלק אחר ממנה ; ובסצנה נוספת מצטרפים זה לזה עוד ועוד נגנים וזמרים לפארודיה סוחפת על השיר "Lover Lover". לאט לאט מגלה גרנהוי עוד ועוד מהשפה שלו, תחביר שבו טקסט וגוף מתנגשים, מתערבבים זה בזה ויוצרים זה את זה. הוא מסרב לתת לו צורה אחת, ומאיר גם את החלקים הרכים והמשמחים של המפגש הזה, וגם את האלימים והכואבים שלו.

אבל הקהל, הקהל ציפה לראות מופע מחול, עם רגליים מתוחות, סיבובים, קפיצות ובעיקר ללא דיבור מצד הרקדנים. אחרי 10 דקות בערך, כשהובהר שלפנינו כבר לא מופע "רגיל", החלו להישמע קולות ולחשושים. כמה צופים קמו וביקשו לצאת, וכמה בחרו להישאר ולהמשיך לרטון עד הסיום. "זה לא מופע מחול", שמעתי את הזוג המאוכזב שישב מאחוריי, "אנחנו צריכים לבקש שיחזירו לנו את הכסף". אני רוצה להאמין שאלה היו התגובות היותר רועשות, אבל בכל מקרה לא התגובות המייצגות.

האם היה צורך לציין שהעבודה "חורגת" מגבולות המקובל? ומהו בכלל המקובל הזה? המופע של גרנהוי הוא בחירה אמנותית נפלאה של יאיר ורדי וסוזן דלל, שהזמינו את הלהקה לכבוד פסטיבל תל אביב דאנס. הוא מטלטל, מאתגר ומרגש, והיה ראוי לכל מחיאות הכפיים הסוערות שקיבל בסיום.

» להקת פלה גרנהוי: 10 במאי, מרכז סוזן דלל.

*#