אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאהב: תחושה של עייפות החומר

עם עיצוב סתמי, משחק מלאכותי ודמויות הסובלות מסטריאוטיפיות נטולת אירוניה, צריך לקוות ש"המאהב" הוא רק מהמורה מקרית בדרכן של היוצרות המוכשרות פנקס וגולדברג, ולצפות בקוצר רוח לעבודותיהן הבאות

תגובות

בדיון המתמשך לגבי הרלוונטיות של המדיום התיאטרוני והיכולת שלו להתמודד עם מורכבות רעיונית ולייצג באופן נאמן אמת אנושית, "המאהב" של הבימה בהחלט לא יסייע לעניינם של חובבי אמנות הבמה. למרות נתוני הפתיחה המבטיחים, העיבוד הבימתי לרומן הראשון והנחשב של א.ב. יהושע מתגלה כעבודה מבולבלת ובעייתית. חרף ההצהרות הרעיוניות המעניינות של היוצרים בתוכניית ההצגה, בסופו של דבר "המאהב" מוצאת את עצמה על אותו מגרש עם "עת דודים", "השבועה" ו"מירל'ה אפרת", שלוש ההצגות הקודמות שהוצגו בתיאטרון הלאומי העונה, שכולן התאפיינו בתחושה של עייפות חומר, הליכה על בטוח וקריצה בולטת מדי לכיוון הקהל. לא לחלוטין ברור מה קרה לאחרונה להבימה, שהרפרטואר שלה כיום, מעבר לכמה נקודות אור בודדות, הוא הכי פחות מלהיב מבין התיאטראות הרפרטואריים בישראל.

» המאהב - לכל הפרטים

"מאהב" של א.ב יהושע מתאפיין במקור במבנה אסתטי מאתגר לכאורה: הסיפור שלו מסופר מפרספקטיבות משתנות של ששת גיבוריו, שהמחבר מדלג ביניהן. בעצם, מדובר בספר שבנוי ממונולוגים, טכניקה שיהושע השתמש בה בכמה מספריו. הניסיוניות האסתטית לא הפריעה לספר להפוך לרב מכר. המעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג מנסות גם לאמץ את האסתטיקה הזאת וגם לשמור על עלילה דרמטית קונבנציונלית, שתקל על הצופים המפונקים של התיאטרון הישראלי. בסופו של דבר, הניסיון הזה לא עולה יפה ומה שנראה על הבמה זה סיפור מסקרן, אבל מלודרמטי ופשטני למדי: אסיה (אסנת פישמן) מנהלת רומן עם גבריאל (רן דנקר), בחור יפה אך לא לגמרי יציב בנפשו, שמגיע לארץ אחרי עשור בצרפת, כדי לטפל בענייני ירושה. בעלה של אסיה, אדם (יגאל שדה), שהוא זה שמכיר בין אשתו לבין גבריאל מלכתחילה, מנסה להפטר ממנו, גורם לגיוסו למלחמת יום כיפור, אך בסוף מתחרט על כך. במקביל, ניצת סיפור אהבה בין דאפי, בתם הצעירה של אסיה ואדם לבין נעים, עובד ערבי מהמוסך. ניכר שלא מדובר בבחירה טבעית עבור היוצרות. קאסט "המאהב" (צילום: ג'ראר אלון)

שחר פנקס ושיר גולדברג הן צמד יוצרות מוכשרות ומעניינות, שנחתו בתיאטרון הרפרטוארי אחרי מסע ארוך ומתיש בפרינג'. שתי העבודות הראשונות שיצרו יחד – "תהילה" בחאן ו"אדם לא מת סתם" בהבימה – היו עבודות רעננות ורבות קסם מהאסכולה החביבה כל-כך על התיאטרון הישראלי של בריאת עולמות בימתיים עשירים באמצעות כמה אביזרים וביצועים פיזיים של השחקנים. שתי העבודות השתייכו לז'אנר תיאטרון סיפור והשתמשו בעיקר בטקסטים המקוריים של ש"י עגנון ודבורה בארון כמצע ליצירת עולם בימתי כובש. בניגוד לשתי ההצגות ההן, "המאהב" לא היה בחירתן של פנקס וגולדברג, אלא הצעה של אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה. ואכן, ניכר שלא מדובר בבחירה טבעית עבור היוצרות. אם קודם התעסקו בעולמות רחוקים וקסומים, ויצרו מעין אגדות תיאטרליות רגישות, "המאהב" מנחית אותן למציאות הישראלית ודורש מהן להתאים את סגנון לחומר שונה לחלוטין ממה שהורגלו אליו. שחקן מבטיח שעדיין לא קיבל את התפקיד הראוי. רן דנקר ב"המאהב" (צילום: ג'ראר אלון)

בסופו של דבר, השידוך מתגלה כבעייתי. לעומת הניסוח המדויק של השפה הבימתית בשתי העבודות הקודמות, שיצר סינתזה שלמה בין הסגנון לחומר, ב"המאהב" ניכר בעיקר ויתור נואש על האפשרות לתרגם את הרומן למהלך בימתי מנומק ומשכנע. הוויתור הזה ניכר בכל המרכיבים של ההצגה – העיצוב הסתמי, המשחק המלאכותי, הרגעים התלושים של ההומור, שחורגים לחלוטין מסגנון ההצגה הכולל. ואם זה לא מספיק, מגיעה המערכה השנייה ובה אחד הייצוגים היותר נלעגים ואנכרוניסטיים של דמויות ערבים, שנראו אי פעם בתיאטרון הישראלי. מעבר לעובדה שאין בהצגה הזאת אפילו שחקן ערבי אחד, גם העיצוב של הדמויות האלה סובל מסטראוטיפיות נטולת אירוניה, ובעיקר מאפשר לקהל לקבל אישור מחבק לגזענותו. אז אמנם את דבורה קידר המופלאה תמיד נחמד לראות על הבמה, ורן דנקר, הרכש הטרי של הבימה, שוב מתגלה כשחקן מבטיח, שעדיין לא קיבל את התפקיד הראוי, אבל הסך הכול מרגיש מפוספס. צריך רק לקוות, ש"המאהב" הוא רק מהמורה מקרית בדרכן של פנקס וגולדברג, ולצפות בקוצר רוח לעבודותיהן הבאות.

» המאהב: תיאטרון הבימה, 8 במאי. בימוי: שיר גולדברג.

*#