איזראל ז'ורנל: בדיחות במקום עמדה ביקורתית

קבוצת החיפאית הצעירה מעלה מחזה קצבי, מסוגנן וצעיר, שנראה כמו קומיקס ועוסק ביחסי הון-שלטון. הבעיה היא שלפעמים הדאחקות מאפילות על החתרנות

יאשה קריגר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאשה קריגר, עכבר העיר

לכל יצירת אמנות, ובודאי להצגת תיאטרון, יש כוח. לרוב זהו הכוח שבשיקוף מציאות. לעיתים, ובמיוחד בהפקות מקור, זהו הכוח שבשינוי ועיצוב המציאות. קהל הצופים בתיאטרון מגיע להצגה על מנת להיות מושפע מהכוח הזה, ליפול בשבי הקסם שלו. הצגת תיאטרון אפקטיבית, או בפשטות, הצגה טובה, בהכרח תשפיע על הצופה לאורך זמן. הצגה לא אפקטיבית תשכח מלב הצופה כעבור זמן קצר. ויש כמובן גם איזורי ביניים.

הקומדיה איזראל ז'ורנל מאת רוני סיני, בביצוע האנסמבל הצעיר של תיאטרון חיפה, נפתחת בשיר משותף של שבעת השחקנים. זהו בעצם הג'ינגל של העיתון "איזראל ז'ורנל". יש כאן רפרנס ברור לעיתון היומי "ישראל היום", החל מעיצוב הלוגו של העיתון ועד הסרבל האדום של נער העיתונים. לאחר נאמבר הפתיחה החביב, נפרסת העלילה. » איזראל ז'ורנל - כל הפרטים ומועדי מופע» משה נאור: "התיאטרון הפוליטי בישראל כמעט מת"» בית ספר לנשים: האם מולייר עדיין רלוונטי?נציג מכירות של העיתון מגיע לביתה של ציפור דרורי ומעניק לה גיליון מתנה. על השער של העיתון מופיעה ידיעה בדבר העלמותה של תסריטאית בשם פינצ'י דינור. ציפור דרורי מסלקת את הנציג בסרבל האדום מביתה ומקבלת את פניו של בעלה, אביתר דרורי, המכונה "דוש". "דוש" הוא הייטקיסט, בוגר טכניון, שמנהל רומן עם המזכירה שלו, אוסי לפידות, המכונה "גרביונים". יחד אתם בחברה עובד צביקה צוקרפלד, החבר של פינצ'י דינור הנעלמת. אחותה התאומה של פינצ'י, דיתי דינור, פונה לחוקר פרטי בשם אלדד אדלר על מנת שיחקור את היעלמותה של אחותה התסריטאית. מכאן העלילה נסחפת לשעה ורבע של תסבוכת בלשית, עתירת דאחקות ובדיחות קרש (חלקן די מוצלחות). בשלב מסוים בהצגה המציאות הצבעונית והתסריט של פינצ'י דינור מתערבלים, וכדי לעשות סדר בבלגן, משמש החוקר הפרטי אלדד אדלר גם בתור מספר-כל-יודע שדואג לעשות לקהל סדר בראש.תפאורת קומיקס ודמויות שטוחות. "איזראל ז'ורנל" (צילום: ז'ראר אלון)לוקחים שיעור מאקס-מן

זוהי הצגת קומיקס, וזה ברור מהרגע הראשון. כל המרכיבים מכוונים לכך ועושים את זה בצורה מצויינת. זה מתחיל בעיצוב התלבושות של דיתי אופק, שמאפיין כל דמות בצבע משלה ויוצר במה צבעונית וחיה. ממשיך בתפאורת נקודות הקומיקס הניטרלית של אבי שכוי, שאינה בולטת בזכות עצמה, אך מעניקה רקע אפקטיבי לצבעוניות של השחקנים. גם התאורה של חני ורדי מסוגננת ויפה והכוריאוגרפיה של מרינה בלטוב מהירה הקצבית. עיצוב פס הקול של רן בגנו מדויק מאוד, מלא דמיון, תחכום וקצב.בכלל, קצב הוא שם המשחק פה. הבמאי משה נאור מוציא את המירב מהסיטואציות הקומיות ומהדמויות המסוגננות ויוצר שפה דינמית וצעירה של קומיקס בתנועה. השחקנים גם כן עושים עבודה טובה ברובם. מעיין ויסברג בולטת במיוחד (בדמות האחות התאומה דיתי), שמצליחה לשחק דמות קריקטוריסטית ושטוחה, ויחד עם זאת ניכרים בה רבדים נוספים של עומק ואנושיות.

גם הסגנון ייחודי. ובכל הנוגע לצורה, ההצגה באמת עושה עבודה טובה. ומה לגבי התוכן? מבט חטוף להיסטוריה של ז'אנר הקומיקס יגלה שלא אחת הסגנון הספרותי-גרפי הזה הוא פלטפורמה למסר חתרני ובועט (ואזכיר רק את X-MEN ומטריקס כדוגמה). ואכן, איפשהו במחצית ההצגה, כשהמציאות מתערבבת בבדיה ולאף אחד לא ברור מה אמיתי ומה לא, מובן לקהל שמישהו פה רוצה להגיד משהו חשוב. המישהו הזה הוא המחזאי, רוני סיני, והוא מדבר על חברת המדיה, על יחסי הון-שלטון, על יחסים פוליטיים ועל ההוויה הפוסט-מודרנית בכלל. אלא שאין מנוס מההרגשה שהמחזה נופל למלכודת שהוא מזהיר את הצופים מפניה. כאשר לקראת סוף המחזה דמויות הקומיקס מתוודות על שטחיותן – יש בכך מעין חרב-פיפיות. כי מצד אחד המחזה מודע לעצמו, לשימוש המכוון שהוא עושה בשיטוח הדמויות והקונפליקטים, בצורת הקומיקס. מצד שני, המחזה לא לוקח את זה צעד אחד קדימה לעבר ביקורת אמיתית ונוקבת ולניסיון לשנות מציאות. הוא כאילו אומר: נכון, יש כאן מצב בעייתי שאנחנו יכולים להיאבק בו אבל אנחנו מעדיפים להריץ על זה דאחקות.פלטפורמה למסר חתרני ובועט. "איזראל ז'ורנל" (צילום: ז'ראר אלון)פוסט מודרניות בסרט בורקס

התוצר שמתקבל על הבמה הופך את הבדיחות ללא פחות חשובות מהאמירה ומהמסר הנוקב. אחת הדמויות במחזה, שמדברת במבטא ערבי (השחקן רביע חורי), אומרת: "(ומה) אם אני אנסה להשתחרר מהתסריט שמישהו ניסה לכתוב לי? ואם כבר מבטא, למה לא מבטא שבדי?" השאלה ששם סיני בפי הדמות לגיטימית. כי על הוויה פוסט-מודרנית אפשר לדבר בהרבה אופנים. אפשר לדבר עליה בסגנון של ברגמן ואפשר לדבר עליה בסגנון של סרט בורקס. אבל סרט בורקס זה יותר מצחיק, ובטח גם יביא יותר קהל לתיאטרון. התוצאה היא שבדיחות הקרש במחזה מאפילות על העמדה הביקורתית, החביבות מאפילה על החתרנות. ובסופו של דבר, עם כל הכוונות הטובות, במקרה של "איזראל ז'ורנל" ה-like מאפיל על ה-share.» איזראל ז'ורנל - 2-4 ביולי, 20:30, תיאטרון חיפה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ