כמעט נורמלי: הבימה עולה על הגל - לוח הצגות - הארץ

כמעט נורמלי: הבימה עולה על הגל

עם הראל סקעת ואיילת רובינסון בתפקידים ראשיים, מוזיקה מהנה ועיבודים מתוחכמים, המחזמר החדש של הבימה שעוסק בפסיכיאטריה ואובדן אישי הוא שעתיים וחצי של עונג

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

אלהים ישמור, כמה אנטי סוחב איתו מבקר התיאטרון למחזמר אמריקאי בהבימה בהשתתפות הראל סקעת. זה לא רק אנטי. זה ממש כעס. כמה מילים נשפכו על כך שהתיאטרון הלאומי, הזוכה לתמיכה מכספי מסים, לא אמור להפיק מחזות זמר מיובאים, ושבשביל זה אמור להיות תיאטרון מסחרי? ומה הקטע עם סקעת? אמנם חוק ההתיישנות על מעמד פליט ריאליטי חל לאחר שבע שנים, אבל הופעה באירוויזיון הרי מאפסת מיד את המניין, ומכאן שאת סקעת יהיה אפשר לקחת ברצינות רק בעוד חמש שנים.מה יהיה, הא? לפני שנתיים קיבלנו את נינט טייב באביב מתעורר בבית ליסין, והנה לנו הראל סקעת באיזה מחזמר אמריקאי זניח. מבקר התיאטרון מריר כל כך שהוא שוכח כמה נהנה מ"אביב מתעורר". הוא מתיישב באולם בזלזול, מפהק מול המסך העולה, ותוך בדיוק שלוש דקות מוצא את עצמו סמור שיער ופעור פה, שטוף במפל כביר של מוזיקה ותיאטרון.» כמעט נורמלי - כל הפרטים ומועדי מופע» תומר שרון: "הריאליטי הוא מגה קפיטליזם שיצא משליטה"גם צלילי המוזיקה מככב אז הכל נכון. גם לאחר חוויית כמעט נורמלי אני חושב שרחוב תרס"ט אינו ברודוויי, ושאסור שיהפוך לברודוויי, אבל אי אפשר להתכחש לעובדות, והעובדות הן שאלה היו שתיים וחצי מהשעות המענגות ביותר שביליתי בתיאטרון בשנים האחרונות, ומדובר בשעתיים וחצי של עיסוק בפסיכיאטריה, אובדן אישי והקושי להתאבל.גם פסיכיאטריה יכול להיות מחזמר. "כמעט נורמלי":דיאנה גודמן לא מצליחה להתגבר על אירוע טראומטי בעברה, גם כחלוף שנים רבות. האירוע שיחרר אצלה מרבצה מחלת נפש של ממש, שלא זוכה לשם במחזה, אבל יש בה מן הסכיזופרניה והיא מאופיינת על ידי הזיה מתמשכת שמזינה את ציר העלילה. אנחנו מלווים את דיאנה, את משפחתה ואת רופאיה לאורך תהליך ארוך ומתסכל ודי אמין של טיפול ושל ניסיונות השתחררות והשתקמות. זהו סיפורה של נפש במאבק, סיפורן של כמה נפשות במאבק, ובמילים אחרות: חומר תיאטרלי ראוי. אבל מה שהופך את "כמעט נורמלי" למחזמר נפלא הוא המוזיקה. היצירה מתוארת לרוב כ"אופרת רוק", אך למעשה מדובר בתערובת סגנונית. המחזמר כסוגה מוזיקלית נפתח לפוסטמודרניזם, והמלחין, טום קית, אינו פוחד לספוג תערובת של השראות מג'ודי קולינס, AC/DC , תלוניוס מונק ומלחיני מיוזיקלס אחרים ("צלילי המוזיקה" מצוטט במפורש). העיבודים החכמים מחזיקים היטב את הסלט הזה לבל ייצא משליטה. התוצאה מעניינת ומרגשת, והמוזיקאים, הנראים לעין על הבמה, הם בעצם חלק מהותי מהקאסט.מדובר, אם כן, בדרמה פסיכיאטרית לשישה שחקנים ושישה נגנים, ומובילה אותה כוכבת מהסוג הנדיר ביותר: איילת רובינסון. אני בספק רב אם הפקתו זוכת הטוני של המחזה בארצות הברית בורכה בכוכבת כזאת. איזה קול יש לה! איזו נוכחות! כמה היא טובה ברגעיה החזקים והחלשים של הדמות! מעולם לא השתמשתי בסימני קריאה כדי להחמיא לשחקנית או לשחקן, ותראו מה זה, שלושה במכה. הייתי אומר שרובינסון עושה את ההצגה, אבל כבר אמרתי שהמוזיקה עושה את ההצגה. מה יהיה? נהניתי מדי. אולי גם אני צריך קוקטייל כדורים ומכות חשמל.וסקעת מעולה ומה עם סקעת? הוא מגלם את בנה של דיאנה והוא מעולה: לא מתחנף לקהל ולא מתנכר אליו, נע בעדינות בין חמימותה וקרירותה של הדמות וכמובן – שר ממש יפה. סקעת מתגלה כזמר אנסמבל מצוין, כמוזיקאי וכפרפורמר בוגר שלא נותן לסטאריותו לשבור איזון על הבמה.איילת רוביסון עושה את ההצגה. "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון)הסכנה האמיתית המאיימת על האידיליה הנ"ל היא גבינתיות אמריקאית. המחזאי והתמלילן בריאן יורקי מפתיע באיפוקו וברצינותו, בעיקר בחצייה השני של ההצגה. תרגומו הלא מתחכם של דניאל אפרת ובימויו של חנן שניר מאפשרים להרהוריו בדבר רפואת הנפש, הורות ואהבה לתפוס את מרכז הבמה. גם כאן "כמעט נורמלי" אינה נופלת, והיא אפילו מחדשת. יורקי ברא שתי דוגמאות של גברים מגוננים: בעלה של דיאנה, דן (דורון אורן), ובן זוגה של בתה, הנרי (גלעד שמואלי). כל אחד מהם הוא שבירה של סטריאוטיפים. הבת עצמה, נטלי (רונה פרומצ'נקו), חווה משבר נפשי שאין בו הגזמה וגרוטסקיות, והרופאים השונים (שאת כולם מגלם תומר שרון) מציגים באופן ריאלי למדי את הדילמות והמורכבות של תחום רפואת הנפש כיום.אז כן, יש רגעים של משחק מפוקפק, יש רגעים אחרים, מעטים, של שירה מעט חורקת, ויש הסרת חולצה חטופה אך מאולצת ומיותרת של סקעת. ברגע אחד חשתי חנוק מסמיכותם של שני שירים סנטימנטליים מדי וברגע אחר מסמיכותם של השירים באופן כללי, שרודפים איש את רעהו בלי לאפשר הרבה מנוחה. בקיצור, מבקר התיאטרון הוא קוטר בלתי נסבל, כי בסופו של דבר, מדובר פה בהצלחה בימתית נטו. אם נצרף אותה לארץ חדשה המסעיר של קבוצת הצעירים, ובמידה פחותה לביקור הגברת הזקנה ולקוויאר ועדשים הסימפטיות, נגלה שבהבימה עולים בהדרגה שוב על הגל.מה שהתיאטרון הלאומי זקוק לו עכשיו היא הצגה כבדת ראש בפרופיל גבוה, טרגדיה אמיתית שתשבור כללים. אפשרות אחת היא לקחת את "כמעט נורמלי", להפשיט אותה מהמוזיקה ולהציג אותה כמחזה איבסניאני. או להפיק גרסה תיאטרלית של "אשה תחת השפעה" של קסווטאס, או אולי להמחיז את המחקרים המאוסים של פרויד על נשים "היסטריות". במילים אחרות, אני פשוט מתגעגע כבר להצגה שזה עתה ראיתי ובעצם מייחל להזדמנות לצפות בה שוב. זאת תחושה שלא חשתי כבר זמן רב.

» כמעט נורמלי, מאת בריאן יורקי (מחזה) וטות קית (מוזיקה). תיאטרון הבימה. ביים חנן שניר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ