קוויאר ועדשים: המסיבה של מושונוב - לוח הצגות - הארץ

קוויאר ועדשים: המסיבה של מושונוב

במה צבעונית, מחזה חסר היגיון ומשחק מצוין – עליצותה של "קוויאר ועדשים" נראית כמו מסיבה בימתית, אך זוהי גם חולשתה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

פעם, בשנת 2010 הרחוקה, יצא המשורר האדמוני אילן ברקוביץ', מבקר השירה של עיתון "הארץ", ופקד לא פחות משלושה אירועי שירה באותו שבוע. הוא ציין בכתבתו שכל אירוע ניסה בעצם להיות מסיבה ושרק אחד מהם הצליח בכך. האירוע האמור הצטיין לאו דווקא בשירה שנאמרה בו, אלא בביזאריות המוחלטת שלו. הוא נערך באולפן הקלטות ישן המשקיף על נתיבי איילון. כל השירים שנקראו בו לוו בנגינת גיטרה חשמלית, והנחתה אותו דראג קווין (שהיא גם במקרה מחבר שורות אלה).האם יוזמי הערב ההוא, לייבל הוסטל איילון והמשוררת אסנת איטה סקובלינסקי, רצו לייצר מסיבה? סביר מאוד שכן. האם אווירת מסיבה מרוממת תרבות? בוודאי. האם היא מסוגלת גם להעלים ולבלוע את ערכה של תרבות? כנראה שכן. האם כל השאלות האלה חשובות? בדרך כלל לא, כי התרבות הישראלית ממעטת לחפש את אווירת המסיבה, אבל יש יוצאים מן הכלל, וכזאת היא ההצגה קוויאר ועדשים בהבימה.» קוויאר ועדשים - כל הפרטים ומועדי מופע» נתתי לה חיי: כשסנדרסון יוצא מאיזון» ביקור הגברת הזקנה: הכוכבים לא מספקים את הסחורהאנרכיה כל הדרך מנאפולי להבימה את המחזה חיברו שניים שעצם אמירת שמם הוא מסיבה: ג'וליו סקארניצי ורנצו טארבוזי, שניהם ילידי פירנצה. הוא הופק לראשונה בלוגאנו שבשווייץ בשנת 1956, אבל עלילתו מתרחשת בנאפולי המחוספסת, ויש בו לעג אוהב לדרומה של איטליה ולסטיגמות שנקשרו בו. במרכז המחזה משפחת פאפאגטו, שבראשה עומד סלווטורה הגנב, וכי מה יעשה למחייתו נאפוליטני מלבד לגנוב?לועגים בחביבות לדרום איטליה. "קוויאר ועדשים" (צילום: ז'ראר אלון)

בראשית המחזה משתפים כל בני הבית פעולה עם סלווטורה. הם מעמידים פני עניים מרודים וחולים כדי לגייס תרומה מברונית הונגרייה (עידית טפרסון). התרמית מצליחה. התרומה ניתנת, אבל רגע לפני שהרוזנת פורשת מן הדירה שטונפה לכבודה, נשמעת דפיקה בדלת ואל הבית פורץ בן הרוזנת, ניקולא, שזה עתה ירה בשוגג במשרתו, והוא זקוק למקום מסתור. חייה של משפחת העבריינים הקטנים קשורים כעת באלה של משפחת האצולה, ואת השקר שנרקם לא יהיה אפשר להתיר במהרה.במסגרת התרמית התחזה אבי המשפחה סלווטורה (מוני מושונוב) לאיש צבא פילנתרופי שאינו קשור בה. הוא גייס את שכנו אנטוניו (אבי קושניר) לגלם את תפקיד סלווטורה פאפאגטו, כלומר אבי המשפחה, כלומר אותו עצמו. כעת, משהסתבכו העניינים, מוצא את עצמו סלווטורה תקוע בשולי משפחתו, כשאנטוניו הנפקן נוהג בביתו כבעל בית וברעיית סלווטורה, ולריה (יבגניה דודינה), כאהובה. דמותו של אנטוניו שזכה מן ההפקר נושאת על גבה את עיקר הפוטנציאל הקומי של "קוויאר ועדשים", וקושניר נוהג בה בעליצות הראויה.עליצותה של ההצגה הולכת וגוברת לאורכה, ובחצייה השני משתלטת עליה אנרכיה ברוכה לחלוטין. כולם משחררים את הברקסים. המחזאים ויתרו על היגיון צרוף, השחקנים מתחילים ליהנות באמת, ומושונוב בכיסא הבמאי מאפשר לדיאלוג שלם בין סלווטורה לאחי הרוזנת (ג'אסן עבאס) להתנהל בתערובת של הונגרית, יידיש, גרמנית וערבית. אלה הם הרגעים שבהם "קוויאר ועדשים" הופכת להצגה כיפית באמת, למסיבה בימתית.חום קומי  מושונוב ממשיך כאן קו שהחל בקאמרי עם גרסתו למשרתם של שני אדונים, הצגה שמשום מה אזכורה נעדר מתוכניית "קוויאר ועדשים" וגם מערך הוויקיפדיה של הבמאי. גם שם היה המחזה איטלקי. גם שם הצטיינה ההפקה בצבע רב (בשני המקרים עיצבה את התלבושות עפרה קונפינו המצוינת). גם שם היתה האווירה עליזה. אבל נדרשה חצייה של קו כלשהו כדי להקפיץ את ההצגה ממש. כאן, ב"קוויאר ועדשים", הקו הזה נחצה, אמנם מאוחר בהצגה, אבל הכיוון של מושונוב נכון, ונחמד יהיה לראות לאן יוסיף ויתקדם בו בפרויקטים הבאים.געגועים לזהו זה. "קוויאר ועדשים" (צילום: ז'ראר אלון)השחקנים מגיבים איש על פי דרכו לפתיחות לקומדיה פרועה. דודינה שומרת על יציבות ואלגנטיות, גם כשהיא עוברת בדקה אחת מלהיות אשה בריאה לחלוטין ללהיות אשה בריאה לחלוטין שמעמידה פנים שהיא חולת שחפת סופנית. סנדרה שדה, בתפקיד אחותו של סלווטורה מתילדה, מפזרת על הבמה מתיקות ועדינות. מנגד מפתיע הראל מורד, המגלם את ניקולא, במשחק אובר דרמטי במכוון שרגש וסלפסטיק מתערבים בו היטב, וקושניר, כאמור, מנצל את חופשיותה של דמותו במלואה וממלא את האולם בחום קומי.חלק מהכיף במסיבה של מושונוב, סקארניצי וטארבוזי (כתבתי את זה שוב, כמה נחמד) הוא בקאסט המהולל הזה. התחושה היא שאנחנו חוגגים עם מיטב שחקני הבימה, ובמקביל שפרק גנוז ונדיר של זהו זה קם לנגד עינינו, שכן אין להמעיט בעוצמתה של הכימיה בין מושונוב לקושניר. במיטבם היו פרקי "זהו זה" גאוניים, סאטיריים, איקוניים. כי נגעו ביומיום שלנו או במיתולוגיות שממלאות את היומיום שלנו. "קוויאר ועדשים" לא מצליחה להיות כזאת, ובזה היא מגלה חולשה בלתי נמנעת. מה כבר זוכרים ממסיבה? זה תלוי בכמות האלכוהול שצורכים בה, אבל בדרך כלל לא המון.אם המסיבה מתרחשת בנאפולי, נזכור יותר, כי כמה כבר יוצא לנו להתגלגל למסיבות בנאפולי? אבל "קוויאר ועדשים" לא היתה מראש מסיבה נאפוליטנית, אלא כאמור בדיחה על חשבונם של הנאפוליטנים. זוהי קומדיה קלילה שזוכה לביצוע קליל ונחמד. לא לראות את נאפולי ולמות, אלא לראות את נאפולי וללכת לקנות פיצה ולקשקש קצת על נאפולי ועל סקארניצי וטארבוזי ועל דברים אחרים ואז ללכת הביתה לעניינים אחרים עד להצגה הבאה.

קוויאר ועדשים מאת ג'וליו סקארניצי ורנצו טאברוזי, תיאטרון הבימה, ביים: מוני מושונוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ