אברם: איך מדברים על התחנה המרכזית בלי פוליטיקה?

דוד לוין כותב מחזה על התחנה המרכזית בתל אביב, שמעדיף לעסוק באנושי על פני החברתי, אבל עיוור לכך שהשניים כרוכים זה בזה. תיאטרון אנסמבל הרצליה מעלה אותו בכישרון וחן, אך לא מצליח לפצות על הנושא הטעון שלא מטופל

יובל בן עמי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל בן עמי, עכבר העיר

אברם גר ליד התחנה המרכזית בתל אביב. הרופא אסר עליו לנשום אבק, אבל יש יותר אבק מאוויר בארץ האוטובוסים, ויותר מחנק משמים. אברם מחפש שמים עבור בתו רחל. הוא רוצה להשיא אותה לדוד הפקח, אבל היא מעדיפה את יאיר המתאגרף, עבריין זעיר שמשפיל אותה במיטה.ברקע עוברים שיכור רוסי, פועל רומני, זונה, פועל ניקיון שחור ואמו המבוגרת של דוד. יש אהבות ודחיות, יש ביטויים של ייאוש ושל אלימות וגם של תקווה וזקיפות קומה. יש תפאורה כאילו מגובבת אבל למעשה אפקטיבית, שעיצבה פרידה קלפהולץ־אברהמי. יש משחק לא רע בכלל, שבו ידובר בהמשך, יש בהחלט תיאטרון בהצגה הראשונה של אנסמבל הרצליה תחת ניהולו האמנותי של עודד קוטלר, אבל אני רוצה לדבר דווקא על מה שאין.» משחק חייו: עודד קוטלר נאבק במיינסטרים ובאריאל» אברם - כל הפרטים ומועדי מופע

איפה הכעס כלפי הממשל? מה שאין בהצגה אברם חשוב, כיוון שזהו ביטוי מרתק לעיוורון של שכבה מסוימת בישראל, עיוורון שאפשר לייחס אותו להגמוניה האשכנזית. גם אני אשכנזי, גם אני עיוור, ולאורך מרבית חיי יכולתי לצפות בהצגה כזאת בלי לחוש ביקורת.הרובע הבינלאומי של תל אביב, לא אצלנו. "אברם" (צילום: גדי דגון)את זאת שאני חש כרגע קצת לא נוח להביע, משום שהיא מתמקדת במחזה, ואת המחזה כתב דוד לוין. למר לוין יש אח מנוח שמחזותיו נטו לקצור שבחים, ויכולתו ליצור כמחזאי למרות צלו של אח כזה מרשימה מאוד. הביקורת הזאת נכתבת אם כן משום שאני רואה בלוין מחזאי לשמו ממש כמו אחיו, מחזאי שראוי לביקורת עניינית. הנה אם כן מה שחסר במחזה:חסרים בו פליטים, ואין בו גם פיליפינים או סינים. אמנם יש כאמור דמות של גבר שחור, אבל אנו מסיקים שהוא עולה מאתיופיה, והדמויות עצמן מתייחסות אליו כיהודי, גם אם לא בהכרח כיהודי שלם. אפשר להסיק שהמחזה אינו מתאר את אזור התחנה המרכזית היום, שהיא למעשה הרובע הבינלאומי של תל אביב, אלא בראשית ימי טפטופם של עובדים זרים רומנים אליו, אולי בתחילת שנות ה־90. זה סביר. מותר גם שהזונה תהיה ישראלית עצמאית ולא מולדבית משועבדת שדרכונה נגנב. אבל אז נשאלת השאלה - מדוע היא זונה? תשובה אפשרית היא הרואין, אבל גם הוא חסר. אין לסמים קשים, אסונן הגדול של שכונות המצוקה, אזכור במחזה. חסרות גם הרשויות. השכונה מוזנחת כי ככה. יש דיאלוג קצר שעוסק בכך שהתושבים האמינו פעם שישפצו ויתקינו ספסלים וזה לא קרה. לא מהדהד כעס פוליטי כלפי העירייה, כלפי הממשלה, כלפי השכבות החזקות. הכעס שמור לחיים ולגורל.זה בסדר גמור שמחזה יעסוק בחיים ובגורל, אבל כאשר ממקמים אותו בתחנה המרכזית, הדבר מחייב. נדכאי ישראל אינם רק מוכי גורל. הם מוכי שיטה ומוכי אפליה. עצובה ההתעלמות מכך שהחברה הישראלית מחלישה שכבות מסוימות בתוך עצמה ומקשה עליהן ועל מאבקן להתעצמות. הדיכוטומיה במחזה היא תמיד בין “יהודים” ל”לא יהודים”. בפועל, משיחה עם תושבי השכונות תעלה באופן טבעי תמונה מורכבת יותר. האם לוין ניהל שיחה כזאת? מחזאות נטורליסטית מחייבת קשב, וב”אברם” לא נשמעת לשונם של דרי התחנה. הצגה שלמה שעוסקת באוכלוסייה ותיקה בדרום תל אביב וביטויים בסיסיים כמו “בעזרת השם” לא נאמרים בה, לא תשכנע.אופרה במקום מזרחית גם צלילים אחרים של התחנה לא נשמעים. אם זוהי אכן התחנה הישנה של שנות ה־90 (אין אזכור במחזה לתחנה חדשה), מדובר במקום שהמוזיקה המזרחית היתה עבורו נס ודגל, קול חתרני וזהות. יכול להיות שלוין והבמאי קוטלר ניסו להימנע מאוריינטליזם, אבל ההימנעות קיצונית מדי בהצגה המתיימרת לעסוק במרחב ממשי.צלילים שכן נשמעים בהצגה הם צלילי אופרה. אזהרת ספוילר: מיד אתאר כאן את סיומה, אבל הוא משמעותי לדברים הללו מכדי שאתעלם ממנו. ברגעי “אברם” האחרונים עולים על הבמה חלק מן השחקנים כשהם לבושים כחלוצים אירופים המביטים אל הארץ המובטחת בהתרגשות ובחשש, לצלילי אריה מתוך “דולי הפנינים” של ביזה. זה רגע מרגש אבל מטעה. לא צאצאיהם של החלוצים הללו הם שמתגלגלים ברפש ובאבק של שכונות הדרום, אלא צאצאיהם של אלה שעליהם התיזו צאצאי חלוצים DDT. באירוניה שאותה מנסה לוין להביע מסתתרת אירוניה רבה הרבה יותר, שההצגה הזאת רק מעצימה אותה.המורכבות מוטלת על כתפי השחקנים. "אברם" (צילום: גדי דגון)כאשר המחזה מתחמק ממורכבות, הבאת מורכבות לבמה מוטלת על כתפי השחקנים. לאה קמחזי עושה עבודה טובה מאוד כרחל. דמותה נמצאת בצומת דרכים ואנו חשים שאנו עומדים שם לצדה. גבי עמרני גם הוא מדבר אל לב הקהל, ודבל’ה גליקמן מתבלט בפאתוס שתוי כיולים השתיין. עם הזמן אני מתחמם גם לעבודתו של איצ’ו אביטל, שתוגה ושעשוע משמשים בה בערבוביה. כאן הוא מגלם את הפועל הרומני ינדור בעבודה שנשענת על יציבה חכמה ועל איפוק.לוין מבכר לעסוק באנושי־אישי על פני העיסוק בחברתי. קוטלר והצוות שארג סביבו משמרים את הדגש הזה בכישרון ובחן. כל זה היה עובד אלמלא מוקמה ההתרחשות במקום טעון כל כך. האנושי והחברתי הרי כרוכים זה בזה. כדי שאנו, היושבים בקהל, נבין כיצד משפיעה מצוקה על האדם, עלינו ראשית להבין מהי אותה מצוקה וממה היא נובעת.

אברם - כתב: דוד לוין, ביים: עודד קוטלר, אנסמבל הרצליה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ