מיין ג'רוזלם: סבינה סאובר טורדת את מנוחת הצופה

מיכל ויינברג מגלמת אמנית גרמנייה שבדה מלבו אייל וייזר בתיאטרון תמונע. מדובר במחזה הרבה יותר מעניין מאשר מענג או מרגש, והדרך היחידה להרהר בו היא כניסוי יצירתי

יובל בן עמי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

לקראת הכתיבה על אודות Mein Jerusalem, יצירתה של האמנית הגרמנייה סבינה סאובר, התייעצתי בערך ויקיפדיה שאינו קשור כלל לסאובר או ליצירתה. זהו הערך המוקדש לאמן ולסופר רועי רוזן. "בפרויקט רחב היריעה שלו, 'ז'וסטין פרנק'", נכתב שם על רוזן, "הוא בדה אמנית בלגית פרובוקטיבית שהיתה מקורבת לחוגי הסוריאליסטים. נוסף לדמותה של פרנק (שמבחינה חיצונית היא הכלאה של דמותו ודיוקן אשתו), הוא בדה גם את יוהנה פורר־הספרי (השם פורר מתייחס לכינויו של היטלר Fuhrer), את אן קאסטורפ, חוקרת האמנות שדלתה את פרנק ממצולות הארכיונים המאובקים לצורך בחינה מחדש של אמנית שלא זכתה להצלחה שהגיעה לה, ואת עצמו, 'רועי רוזן', כאמן עכשווי שמושפע מעבודותיה של פרנק".Mein Jerusalem - כל הפרטים ומועדי מופעכל אמן מורכב מדמויות בדיוניות סיומה של הפסקה גרם לי לצחוק בקול. רוזן, או מישהו מחובביו, ביצע בוויקיפדיה מעשה אמנות בהפוך על הפוך והציג את הממשי כנובע מן הבדוי. מצד שני, יש בכך אמת. כל אמן מורכב גם מיצירותיו, וכאשר יצירותיו הן דמויות בדיוניות המתיימרות להיות ממשיות, הוא בעצם מרבה את עצמו.תערוכות שלמות ולא רעות בכלל של אמנית בלתי קיימת. "מיין ג'רוזלם" (צילום רמי מימון)רוזן אינו האמן הגבר הישראלי היחיד שהפרה מתוך נפשו אמנית אשה אירופית. סבינה סאובר, המתממשת על במת תיאטרון תמונע בגילומה של מיכל ויינברג, היא פרי מוחו של המחזאי והבמאי אייל וייזר. במשך מעט יותר משעה מתהלכת ויינברג בתוך מבנה עץ ומתכת מודולרי שעיצב ינון פרס, ומספרת בקדרות, ברגש ובמבטא גרמני מרשים את סיפור חייה ויצירתה של סאובר, ילידת לייפציג, 1970. על מסך מוקרן קטלוג יצירותיה של סאובר, הכולל תערוכות שלמות ולא רעות בכלל של אמנית בלתי קיימת, מעשה ידי הצלם רמי מימון.המונולוג מבוצע בגוף שלישי, כך שאולי ויינברג כלל אינה סאובר (אלא חוקרת האמנות אן קאסטורפ). מצד שני, פניה הם אלה המופיעים בדיוקנות העצמיים, ומדי פעם גוף ראשון בכל זאת מציץ, כך שזו בוודאי היא, אבל ברור שזאת לא, כי היא לא קיימת. משחק מטאפיזי כזה מתקשר ישירות לעולמה של האמנית הדמיונית: עולם של יצירה מושגית עכשווית, שנברא בצלמם של אמני ובעיקר אמניות העשורים האחרונים בתחומי הצילום והמיצג, מסופי קאל ועד נאן גולדין.רק דבר אחד חסר: הומור. יוצרי ההצגה נמנעים מלהצחיק, אולי כדי למנוע מן ההצגה להפוך לפרודיה על נושאה. יש בכך עניין, שהרי הקהל כמו מצפה מהיוצרים הישראלים להגחיך את הגרמני, את הזר, והדבר לא מתרחש. מנגד, יש בכך פספוס, כי אי אפשר לדמיין אמנות עכשווית ללא הומור. גם כשהיא אפלה יש בה בדרך כלל הומור. סאובר (או זאובר – מילה שמשמעותה "קסם" בגרמנית) לוקחת את עצמה ברצינות לא אנושית במשך קריירה שלמה. לכן היא אכן אינה אנושית, והלא אנושי תמיד ישעמם בשלב זה או אחר.לא לחלוטין משכנעת וייזר וצוותו האמנותי ביצעו מעשה מעניין. הוא מעניין יותר מאשר מענג, מעניין יותר מאשר מרגש, מעניין יותר מכל דבר אחר. הדרך היחידה להרהר בו היא כניסוי יצירתי. האם ניסוי כזה בוצע כבר? ז'וסטין פרנק של רוזן היתה ניסוי שביצע אמן מושגי אותנטי, ולכן היה אפקטיבי מאוד. גם המשוררת צאלה כץ ז"ל, שהגה המשורר ערן הדס, היתה בדיה מרעננת. בדומה לסאובר, גם היא היתה תלת ממדית וניצבה על במה: שחקנית שהתחזתה לכץ היתה פוקדת אירועי שירה בסוף העשור הקודם ומבצעת את שיריה.מה תורמת סאובר לחקירתנו את עצמנו ואת העולם באמצעות דמויותיהן של אמניות בדויות? תחושת הזרות שלה כבת מזרח גרמניה החיה במערב לא לחלוטין משכנעת, המפגש שלה עם ישראל בתום ההצגה גם הוא לא משכנע. היא משווה חומה בירושלים לחומת ברלין של ילדותה, אבל ניכר שהכוונה היא לחומות עתיקות ולא לחומת ההפרדה. סאובר אינה ריאליסטית דיה כדי להיות משכנעת לחלוטין, אבל גם לא די בלתי ריאליסטית כדי להיות קריקטורה. בכך היא טורדת את מנוחת הצופה, לטוב ולרע.דמותה מעוררת צרור בריא של סימני שאלה. "מיין ג'רוזלם" (צילום רמי מימון)יותר מכל, מעוררת דמותה צרור בריא של סימני שאלה: מה ערכה של אמנות עכשווית אם קל כל כך לשחזר אותה? באיזו מידה אנחנו חשים בנוח עם ברלין העכשווית, שהיא מוקד משיכה כה עז עבור ישראלים, ובאיזו מידה אנחנו מדחיקים תחושות של אי נוחות? מה מושך אותנו באירופה ומה דוחה אותנו? עד כמה ניתן לנו להתחפש לאירופים ואיך? מה ההבדל בין מה שעשה כאן וייזר ובין מה שעושה כל מחזאי כשהוא בורא דמות? עד כמה בראו היוצרים את סאובר, עד כמה בראה סאובר אותם? בי התעוררה גם שאלה נוספת. בביקורתי האחרונה כתבתי כאן (בתסכול רב) על הצגת היחיד "היטלר" בתיאטרון החדר. כעבור כמה ימים שוב מצאתי את עצמי יושב מול דמות גרמנית על במה ישראלית ושוב היא היתה לבדה. מדוע הגרמנים שלנו תמיד בודדים כל כך? היטלר של אמיר אוריין מחפש מוות מידיהם של ישראלים. סאובר מוצאת אהבה בזרועות ישראלי. מדוע כל הגרמנים הדמיוניים מחפשים גאולה דווקא אצלנו, ואיזו מין גאולה מוצאים אנו דווקא בפנטזיה הזאת?

Mein Jerusalem, כתיבה ובימוי: אייל וייזר, צילום וקונספט ויזואלי: רמי מיימון, שחקנית יוצרת: מיכל ויינברג - 28-29 במאי, 20:00, תיאטרון תמונע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ