אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוז: אולימפיה דוקאקיס בהצגת שואה מסוג אחר

הצגת היחיד של השחקנית זוכת האוסקר מגולמת בתזמון קומי מושלם ועומק רגשי. אבל מעבר לכך, היא מצליחה להשמיע זכרונות שואה ודעות על הכיבוש מבלי ליפול לתבניות מוכרות

תגובות

"היא יהודייה?" "דוקאקיס נשמע לך שם יהודי?""היא נראית יהודיה, היא נשמעת יהודיה""אני חושב שהיא בת למהגרים מיוון""מהגרים מיוון אבל יהודים, לא?"(שיחת חולין בין גבר ואישה בסיום ההצגה "רוז") שאלת היהדות של רוז, הגיבורה במחזה בעל אותו שם, היא לא רק שאלה שקשורה למוצאה של השחקנית. היהדות, דת שהמשפט הכי שגור בה הוא "מצד שני", מוגשת במונודרמה מאת מרטין שרמן ("עקומים") דרך סיפור חייה האישי של ניצולת שואה. זוכת האוסקר אולימפיה דוקאקיס ("מגנוליות מפלדה", "מוכת ירח") הופיעה איתה לראשונה ב-1999. אמש (שלישי) היא הציגה אותה בתיאטרון הקאמרי, במסגרת פסטיבל ההצגות הבינלאומי. על הבימוי אחראית ננסי מקלר, שבחרה להשעין את המחזה רק על יכולת המשחק של דוקאקיס. על הבמה הוצב שטיח קטן, דרגש עץ, כוס מים וצידנית קטנה. רוז - כל הפרטיםמחזה שלם שנשען על יכולות המשחק של דוקאקיס. "רוז" (צילום: איציק בירן)סיפורי גבורה על השואה בגיל 80 מחליטה רוז לשבת שבעה. על ספסל העץ הנמוך היא פורשת את קורותיה – מהילדות בעיירה יוליטשקה שבאוקראינה, הנעורים הסוערים בוורשה, יוסל האהוב הראשון, אסתר הבת שנרצחת על ידי הנאצים, החיים בגטו והניסיון לעלות לארץ באניית המעפילים "אקסודוס". בהמשך – החיים החדשים בארצות הברית עם הבעל סוני, הבן שמחליט לעלות לארץ ישראל וביקור המולדת הראשון. כל בחירה שכזו מסמלת אפיק אחר בה בחרו יהודים לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, כל בחירה כזו כבר טעונה אידיאולוגית. "הציונים רצו שאספר להם סיפורי גבורה, לא איך זחלתי בתעלות הביוב", היא נזכרת במחנה העקורים אליו הגיעה אחרי השואה, "אז סיפרתי להם מה שרצו לשמוע".דוקאקיס היא שחקנית נדירה, בעלת תזמון קומי מושלם, ועומק רגשי שמאפשר לה לשאת את כובד הסיפור מבלי לגלוש לדרמטיות יתר. היא מגלמת בדיוק רב את דמותה של היהודייה-האמריקאית, בעלת מבטא אופניי והומור עצמי שסחט מהקהל שוב ושוב פרצי צחוק אדירים. "אלוהים הוא כמו שוטר", מסבירה רוז, "כשאתה צריך אותו הוא לא בא, וכשאתה חף מפשע הוא מגיע לעצור אותך". חסרונה היחיד בהצגה בה צפיתי היה קשור ללמידת הטקסט בעל פה. אחרי דקות ספורות אחזה דוקאקיס בדפי המחזה, ולמעשה הקריאה מתוכם עד לסיום ההצגה. גם אם העניין הזה נסלח, ובחלק לא מבוטל מהזמן גם מתגמד ביחס לביצועיה של השחקנית, היה בו משום הסחת דעת."יהודים לא רוצחים ילדות קטנות" גדולתו של "רוז" הוא ההלימה בין טענותיה וסיפוריה של הגיבורה, לבין המהלך הפוליטי שהוא עורך. כשהיא כבר סבתא, מותקפת רוז על ידי בנה – אייבי – משום שהיא בוחרת לשבת "שבעה" על ילדה פלשתינית שנהרגה על ידי חייל צה"ל. במקרה (או שלא) מגלה הסבתא כי דורון, נכדה שעבר לגור בהתנחלות עם כלתה לשעבר (גיורת שחזרה בתשובה), הוא זה שירה את הכדור. "יהודים לא רוצחים ילדות קטנות", אומרת רוז לאייבי, והוא משיב לה "כולם רוצחים ילדות קטנות". דעותיה, שמבקשות להציג את היהדות (והיהודים) כדת של מוסר וכאור לגויים, נתקלות בדעותיו של בנה – שכבר הפך לישראלי. "אני מתנגד לכיבוש", הוא מסביר לה, "אבל לא אתן לאף אחד מבחוץ לבקר את הבן שלי". המאבק בין היהודייה לבין הישראלי לא נופל אצל שרמן לקלישאת הקונפליקט בין האמריקאי-המנותק לבין הציוני-לאומני. אדרבא, הוא משמיע את מגוון הדעות, והשאיר את הקהל – ממש כמו היהדות – בעיקר עם שאלות.גם פוליטיקה לא חסרה בהצגה. "רוז" (צילום: איציק בירן)רגע לפני ערב יום השואה, "רוז" של שרמן ודוקאקיס היא הצגה שכנראה לא הייתה יכולה להיכתב בישראל. הפיתוי לחנך ולהטיף מצד אחד, או לספק מצגי זיכרון ממלכתיים מצד שני, הופך כמעט את כל ההצגות שבמרכזן דמויות של ניצולי שואה לטקסטים שמתעקשים להכריע. "ישראלים חפים מתת-מודע", אומרת רוז. נכון ולא נכון – משום שהישראליות היא כולה תוצר של תת-מודע, שמודחק ללא הרף על ידי המודע. לא בכדי מסביר אייבי לאימו מדוע עליה לשכוח את היידיש, את העולם הקודם שלה ולחשוב על העתיד – "שהוא הדבר היחיד שיש לנו". אבל רוז, גלגול פוסט מודרני של דמות "התלוש", מסרבת לוותר על העבר, ומסיימת את ההצגה בשיר ערש ביידיש לילדה הפלשתינית שמתה. רוז - כל הפרטים

כתבות שאולי פספסתם

*#