בין לילה ובין שחר: אלבום תמונות ציוני על פי קנז - לוח הצגות - הארץ

בין לילה ובין שחר: אלבום תמונות ציוני על פי קנז

קבוצת הצעירים של גשר מעבדת לבמה את הנובלה של יהושע קנז, ויוצרת הצגה יפה ונוסטלגית, ועם זאת מתקתקת ולא משעממת לרגע. אין בה אמירה נוקבת, אבל אולי היא לא צריכה אותה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאשה קריגר, עכבר העיר

דמויות הנערה היפה שמצטיינת בריקודי עם שכל הבנים מאוהבים בה, המנהיג הצבר המחוספס, הנער החלש והחכם שמפתח חשיבה עצמאית בניגוד לזרם והאאוטסיידר שלא מסתדר עם החבורה, מוכרות טוב מאוד מספריהם של יהושע קנז וסופרים בני דורו. הן גם זכורות מהצגות, מסרטים, משירים, ומסיפורי דודים וסבים לאורך התרבות הישראלית. והנה ב-2012, הן שוב מתקבצות על הבמה, בעיבוד לנובלה בין לילה ובין שחר של קנז, שנכתבה ב-1978. לאורך שעה וחצי חברי הלהקה הצעירה של תיאטרון גשר מתאהבים, רבים, משלימים, נאבקים ועוזרים האחד לשני, מתמודדים עם בעיות של זהות אישית מול זהות קיבוצית, הרגשת הביחד מול הרגשת הלבד, ובקיצור, מקיימים את כל סממני הציונות עליה קמה המדינה. אם נרצה לדייק יותר, מדובר כאן על המיתוס הציוני, הדימוי עליו גדלה והתחנכה המדינה.»בין לילה ובין שחר - כל הפרטים ומועדי מופע» "חמישה קילו סוכר": הימור על חצי קופה» מציג כמו רוח נעורים: קבוצות הצעירים כובשות את במת התיאטרוןהשחקנים ממלאים את הבמה בחיוניות. "בין לילה ובין שחר" (צילום: כפיר בולוטין)העיבוד לבמה של גור קורן (שאחראי בין היתר לחמישה קילו סוכר) מזגזג בין גוף שלישי, כשהשחקנים מתפקדים בתור מספרים ופונים ישירות לקהל, לגוף ראשון, בו הם מדברים ביניהם, וזה עובד מצויין. זהו תיאטרון-מספר במיטבו, שיוצר הצגה קולחת ומתקתקת, שלא משעממת לרגע. אבל החיסרון של העיבוד נעוץ ברמה התכנית שלו, בכך שהוא משחזר דימויים ציוניים, דמויות ומצבים, מבלי לחדור לעומק הסיטואציה הדרמתית שלהם, כפי שסופר עשוי לחדור לעומקה של סיטואציה ספרותית. במילים אחרות, שום דבר קיצוני מדי לא קורה כאן. כן, יש דרמות, אבל הן נשארות שטחיות ולא זוכות לטיפול תיאטרלי מעמיק, כפי שאפשר היה לצפות מהמעבר לבמה. דווקא ב-10 השנים האחרונות מיתוס ההתבגרות הציוני זוכה ללא מעט עיבודים אמנותיים שלא מפחדים להעיז באמירה שלהם, כמו למשל התגנבות יחידים, העיבוד הקולנועי של דובר קוזשווילי לספרו של קנז. בהצגה הזאת בשום אופן אמירה נוקבת, אבל אולי גם לא חייבת להיות. מה שיש זה שעה וחצי של כיף חביב ושמח, או מה שנקרא - פאן. השחקנים משחקים קולקטיב והם עושים זאת נהדר, בעיקר בשל העובדה שהם באמת משחקים ביחד. אין סולנים בהצגה הזאת, למרות שיש דמויות מרכזיות יותר ומרכזיות פחות. תשעת השחקנים הצעירים ממלאים את הבמה באנרגטיות וחיוניות, שואבים האחד מהשני ומחזקים האחד את השני. בעיקר ראויה לציון רות רסיוק בהופעתה המדויקת והאינטליגנטית, שאינה מפספסת שום ניואנס לאורך כל ההצגה. גור קורן, שמלבד היותו אחראי על העיבוד גם משחק, לא מפחד לזרוק את הקומיות ישר בפרצוף ועושה את זה נהדר בדמות מדריך הגדנ"ע הקריקטוריסטי. לעומתם, דניאל צ'רניש, בדמות האאוטסיידר, האלטר-אגו של החבורה העליזה, משתמש בפאתוס בימתי מוגזם, ובכך מחליש את הדרמה במקום להעצימה.כמו תמונה מאלבום – יפה, נוסטלגית ומעט נוגה. "בין לילה ובין שחר" (צילום: כפיר בולוטין)לעבודתו המתוזמרת היטב של האנסמבל, אחראי הבמאי סלבה מלצב, שביים את ההצגה מבלי שנרגיש בנוכחותו. ניתן לראות שמלצב השתדל לא הפריע לעבודת השחקנים, וידע לכוונן במיומנות את הקצב והדינאמיקה של עבודת הקבוצה. בעיקר ניכר הטיפול הרגיש שלו בסצנות האינטימיות של החבורה, אלו הכוללות עירום, שמקבלות ביטוי בימתי עדין ולא בוטה בשום אופן. עוד ראויה לציון התאורה היפה והאפקטיבית של אלכסנדר סיקירין, שמעניקה להצגה איכות ויזואלית של תצלום, שנראה כמו שנלקח מספר הזיכרונות של המורשת הישראלית. ובשורה התחתונה, "בין לילה ובין שחר" היא אכן כמו תמונה לקוחה מאלבום – יפה, נוסטלגית, מעט נוגה, נעימה למבט – אך לא חושפת יותר ממה שיש בה. »בין לילה ובין שחר - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ