מחכים לגודו: אינסופי, מייאש ושובה לב

<P>החל מן הדמויות המלאות, דרך התלבושות הקסומות ועד המוזיקה העדינה -  תיאטרון פסיק מותיר את "מחכים לגודו" מחזה חי, נואש ואינסופי בדיוק כמו שבקט התכוון</P>

יובל בן עמי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יובל בן עמי, עכבר העיר

בכניסה להצגה מחכים לגודו שאלה בחורה את הסדרן שאלה פשוטה לכאורה: "כמה זמן זה נמשך?". התשובה הנכונה היא כמובן: "לנצח". מחזהו הכביר של סמואל בקט האירי, שחובר בשפה הצרפתית והוצג לראשונה בשנת 1949, הוא מחזה אינסופי, הן משום שלעלילתו אין התחלה ואין סוף, והן משום שמרגע שצפית בו, הוא לעולם לא ירפה ממך.מחכים לגודו - כל הפרטים ומועדי מופע» מעט כסף והרבה תיאטרון: המדריך השלם לפרינג' בישראלבעצם, אין צורך אפילו לצפות בו. אני זוכר היטב את היום שבו מורתי לספרות בכיתה ט' הזכירה מחזה שלא מתרחש בו כלום. "הם עומדים ומחכים למישהו שלא בא. וזהו, זה הכל, כלומר, יש דמויות אחרות שבאות והולכות, אבל הן רק חוצות את העולם של שני הטיפוסים העלובים שעל הבמה, ושום דבר לא מתפתח".מה ששבה אותי בהערתה של המורה היה ההתלהבות שבה נאמרה. כשאדם יודע ספרות ואוהב ספרות אומר לך "שום דבר לא מתפתח" בהתלהבות, זה מוזר. אין ברירה, אתה הולך וקורא את המחזה, ואז קורא על המחזה, ומגלה שיש בו, מתחת לפני השטח, רבדים מהממים של פילוסופיה ותיאולוגיה. אחר כך אתה יושב ומחכה שיעלו את זה על הבמה, ומקווה שיעשו את זה טוב.פרשנות מעמיקה וחיה לתעלומה שרקם בקט. מחכים לגודו:

תיאטרון פסיקרקפת לויאביב איבגי

מחכים לגודו - מאת סמואל בקט, בבימוי שמואל הדג'ס, תיאטרון פסיק.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ