האסיר בלב העיר: למה לצעוק, וילוז'ני?

לא מספיק שהמחזה של ניל סיימון מכיל פאנצ'ים ילדותיים, דיאלוגים ארוכים ודמויות שלא מעוררות הזדהות - גם כל אחד מהשחקנים סובל מתסמונת צעקות בלתי פוסקת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוין, עכבר העיר

באמצע ההצגה האסיר בלב העיר נזכרתי בטור שכתב מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", ובו הצביע על כך שבישראל, מהרגע שהתחילו חזרות להצגה – אין סיכוי שיחליטו שלא להעלותה על הבמה. ולמה? משום שההפסדים הכלכליים כנראה גדולים מהרבה מאלה האמנותיים. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר למכור את ההפקה לועדי עובדים, ולקוות שתרוץ את ה-100 הצגות שלה בשקט.האסיר בלב העיר - מועדי מופע» שמואל וילוז'ני: "צריך להיות שחקן טוב כדי להיות פוליטיקאי"

העיבוד המחודש למחזה של ניל סיימון מ-1971, נראה כמו משהו שאפשר היה לעצור בשלב החזרות. למעשה, אולי אפשר היה לבקש מהמתרגם המוכשר אלי ביז'אווי, שלא לגשת למלאכת התרגום מראש. מכל המחזות של ניל סיימון, נדמה ש"האסיר בלב העיר" הוא אולי הבעייתי מכולם. הפאנצ'ים בו ילדותיים, הדיאלוגים ארוכים מדי והדמויות רחוקות מלעורר הזדהות. ועם נתוני פתיחה שכאלה, נדמה שלכתוב ביקורת קשה על ההצגה הוא כמו להרביץ לילד החלש של הכיתה – לא הוגן ולא כוחות.

הפרמיס עצמו פשוט – מל ועדנה אדיסון (שמואל וילוז'ני ומאיה מעוז- קפטן) הם זוג בתחילת שנות ה-50 לחייו, שמתגוררים בדירה שכורה ויקרה להחריד במנהטן. כשהבעל מפוטר מעבודתו מתחילה ליפול על ראשם שורה של אסונות, שמובילה במהרה גם להתמוטטות עצבים שלו. כל האירועים המניעים את העלילה לא נראים על הבמה, וההתרחשות מתמקדת כולה בסלון ביתם של הזוג, שמגיבים ומנסים להתמודד עם הצרות שפוקדות אותם.אולי היה כדאי לעצור את זה בשלב החזרות. "האסיר בלב העיר" (צילום: יוסי צבקר)

ליבה של ההצגה, מערכת היחסים בין מל לעדנה, הייתה יכולה להיות גם מקור גאולתה. אבל במקום לנצל את הסיטואציות הפשוטות והמוכרות יחסית לפינג פונג מתוזמן ומשעשע, לקו שני השחקנים הראשיים בתסמונת צעקות בלתי פוסקת. וילוז'ני הוציא את גרונו מהרגע שעלה על הבמה, ולא הניח לטקסט ולקצב לעשות את שלהם. מעוז-קפטן עוד הייתה רגועה בהתחלה, אבל גם היא איבדה את דרכה בהמשך. ייתכן שהבמאי אלון אופיר רצה לומר משהו גם על ההתחרפנות הכללית של הדמויות, אך לכך היה צורך בבנייה הדרגתית של המתח. מבעיה דומה סבלו גם ארבע דמויות המשנה, שעלו על הבמה רק בשליש האחרון של ההצגה. במקרה הזה נוסף לווליום הגבוה גם חוסר אמינות במשחק. בתוך ים הצעקות והמשחק המוגזם, הרגע המצחיק ביותר היה כשוילוז'ני עצר את ההצגה, בסצנה בה דמותו מתוודה על הסכנות הבריאותיות שאורבות למי שעבר את גיל 50. וילוז'ני, שלדבריו קיבל בדיוק תוצאות בדיקה רפואית, סיפק דקה וחצי של סטנדאפ חד וקולח, שהעלה את מפלס הצחוק של הקהל.

ייתכן שאפשר היה לראות משהו דומה בין מל ועדנה, זוג חביב שרק רוצה לסגור את החודש, ובין רבים מאיתנו. אבל התחושה הייתה כאילו בקאמרי ויתרו מראש על אמירות מסובכות. בכל זאת, גם הם רוצים לסגור את החודש, ואם צריך שוילוז'ני יצעק קצת – אז שיצעק.

האסיר בלב העיר - מועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ