אמנות: מי רודף אחרי נתן דטנר? - לוח הצגות - הארץ

אמנות: מי רודף אחרי נתן דטנר?

ההצגה של תיאטרון חיפה מספקת שעה ורבע עם שחקנים כישרוניים שמבצעים מחזה מעולה. ובכל זאת, היא היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה אם הם היו מאיטים את הקצב ומנמיכים את הווליום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

פעם, בביקור בלונדון, השגתי כרטיסים זולים להצגה חדשה בווסט אנד! נכנסתי והתיישבתי באחד המקומות האיומים השמורים לדלפונים כמוני!! ההצגה החלה במפגש בין שני חברים שאחד מהם קנה ציור שכל כולו מלבן לבן! ושעלה לו הון תועפות!! החבר השני התקשה לקבל את האבסורד!! זה הספיק!!! זה היה רגע של תיאטרון מושלם! מצחיק עד כדי נפילה מהכיסא!! (שלא היה קיים תחתי!!) זו היתה דקה של קומדיה מושלמת!!אוקיי אוקיי להירגע.אמנות - מועדי מופעהשתתפתם זה עתה בניסוי: מה היה קורה לו מבקרי תיאטרון ישראלים היו כותבים כמו שרבים משחקני תיאטרון ישראלים משחקים. עוד נשוב לעניין הווליום בהמשך הדברים, אבל קודם כל בואו נתחיל מהתחלה.פעם, בביקור בלונדון, השגתי כרטיסים זולים להצגה חדשה בווסט אנד. נכנסתי והתיישבתי באחד המקומות האיומים השמורים לדלפונים כמוני. ההצגה החלה במפגש בין שני חברים שאחד מהם קנה ציור שכל כולו מלבן לבן ושעלה לו הון תועפות. החבר השני התקשה לקבל את האבסורד. זה הספיק. זה היה רגע של תיאטרון מושלם, מצחיק עד כדי נפילה מהכיסא (שלא היה קיים תחתי). זו היתה דקה של קומדיה מושלמת.למה לצעוק כשאפשר לדבר? "אמנות" (צילום: ז'ראר אלון)חברות לפני אמנות המחזה הזה, אמנות של יסמינה רזה הצרפתייה, עלה במהרה גם על במת בית לסין. הפעם רכש את הקנבס הריק תיאטרון חיפה והעמיד סביבו שלושה מן המצוינים בשחקניו: נתן דטנר, שגם ביים, נורמן עיסא ואוהד קנולר. "אמנות" הוא אכן מחזה על אמנות, אבל רק על הדרך. בראש ובראשונה זהו מחזה על חברות ותיקה והסכנות העומדות בדרכה ככל שהשנים חולפות ואנשים משתנים. מארק (דטנר) משתאה למראה היצירה שבה השקיע ידידו סרז' (קנולר) 200 אלף פרנק. יותר מן השגיאה שבהשקעה, מחרידה אותו האפשרות שסרז' הפך לפלצן ושמעתה והלאה לא יהיה אפשר לשוחח איתו בגובה העיניים.גם איוון (עיסא) לא חושב שהציור הוא הברקה גדולה, אבל מסתיר את הסתייגותו מפני בעליו. מארק מאשים את איוון בצביעות. איוון כועס על מארק על אי יכולתו להביע את עצמו בעידון. סרז' זועם על מארק, שזועם עליו חזרה... ניחשתם נכונה. בדיוק במחזה כזה אסור לצעוק.בעצם, מותר לצעוק, הרי כולנו צועקים כשאנחנו כועסים, אבל על הבמה זה חייב להיעשות מאוד במידה, אחרת מאזן המתחים המורכב שיצרה רזה נפרם והכל מתמלא בזעם בלתי ממוקד. הפרימה הזאת לא הורסת את ההצגה. "אמנות" החיפאית היא הצגה טובה וכיפית. מי שישקיעו בה את תקציב התיאטרון שלהם (או את הזכות שמקנה להם המינוי) ואת ערבם הפנוי, לא יצטערו על כך. זוהי שעה ורבע עם שחקנים כישרוניים שמבצעים מחזה מעולה. ובכל זאת, היא היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה.לפעמים שתיקה לא רועמת זה לא רק בווליום, זה גם, למשל, בקצב. אילו רק לא היה דטנר חושש משתיקות ומחללים ריקים, ובסופו של דבר זהו מחזה על אודות בד ריק, היתה הקומדיה אפקטיבית הרבה יותר. בכל פעם שאמורה להשתרר שתיקה של מתיחות אפשר לספור "שלוש ארבע ו־", ומיד מתחדשת ההתרחשות. כך מתבזבזת לה סצנה משגעת שבה שלושת הגברים המתוחים אוכלים זיתים בדממה ומשליכים את גרעיניהם לקערה. תן להם לאכול את הזיתים ארבע או חמש דקות, והקהל יתגלגל מצחוק. דטנר נותן בערך חצי מהזמן הזה. בוער לו לנוע הלאה.תנו רגע לאכול זיתים בשקט. "אמנות" (צילום: ז'ראר אלון)בעיה נוספת היא בעיה של ליהוק וגיל. מן המחזה עולה שדמויותיו מצויות איפשהו במהלך שנות ה־40 שלהן, ובכל אופן שמדובר בבני מחזור אחד. והרי לנו מכשול: קנולר צעיר ב־20 שנה מדטנר ובעשר שנים מעיסא. אולי משחק טוב אמור להשכיח הבדלי גיל, ועיסא, קומיקאי מחונן, מתקרב להישג הזה, אבל מדרגות דוריים לא יכולים להימחק לחלוטין על במה. כתוצאה מהם קנולר הוא היחיד שאמינותו בתפקיד מושלמת.עיצוב התלבושות של אורן דר ועיצוב התפאורה של אבי שכוי מוסיפים לאמינות. יש בשניהם הגזמה עדינה של מושג ה"יאפי", שתורמת עוד נפח לשיחה המתרחשת על הבמה. רק שגיאה אחת נוראה נעשית בתחום האביזרים. היא קשורה לאירוע המתרחש כל כך מאוחר בהצגה שאסור לי לתאר אותו כאן, אבל הביקורת הבונה חשובה ולכן אעביר אותה במסר ישיר לעושים במלאכה: ותרו על הניילון!אחד הרגעים הנחמדים ביותר בהצגה מגיע מאוחר עוד יותר: זהו הטיול הביתה לאחר רדת המסך והפטפוט על ההצגה ותכניה. בשיחה כזאת, ההיבט האמנותי־היסטורי של ההצגה צף ועולה ונשאלות שאלות מעניינות על האמנות המודרנית ותפקידה. יצירות כמו זו שרכש סרז' נוצרו במהלך המאה ה־20. איב קליין הציג קנבס שכולו כחול, בעוד קזימיר מלביץ' התקרב עד מאוד לצמצום אסתטי מוחלט, לפני שהסובייטים הכריחו אותו לשקול את הדבר שנית. המחזה חוטא מעט ליוצרים כאלה, כי איש אינו מסביר בו איזה טעם עשוי בכל זאת להיות ביצירה כזאת. היא לא אמורה להיות יפה, אלא קוראת תיגר ומרחיבה גבולות. אפשר להתווכח על ערכה, חשוב להתווכח על ערכה מכיוון שזה בדיוק מה שהיא נועדה לעשות, אבל אפשר לעשות זאת בנועם, בלי לצעוק, בלי למהר, בלי להיחנק מגרעיני הזיתים.    

אמנות - מאת יסמינה רזה, ביים נתן דטנר, תיאטרון חיפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ