"חובזה": ניסוי מעניין באתגר קרת - לוח הצגות - הארץ

"חובזה": ניסוי מעניין באתגר קרת

כל סיפורי אתגר קרת שמבצעים תלמידי סמינר הקיבוצים מסופרים יפה, חלקם בזכות התנועה וחלקם למרות התנועה. זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן־עמי, עכבר העיר

בדרך חזרה מסמינר הקיבוצים חשבתי על השיר של חזי לסקלי עם השירה והכתפיים. הנה הוא למי שלא מכיר: "אני שונא שירה/ ויש לכך שלוש סיבות/ האחת: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה/ השנייה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי/ השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים/ וישנה גם סיבה רביעית".» עוד במכללת סמינר הקיבוצים - אילתורנטיבי

כבר שנים שאיני פוקד הצגות סטודנטים לשם ביקורת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה: אלה בסך הכל סטודנטים, הם לא אנשי מקצוע עדיין וטרם הומצא פרמטר לשפוט באמצעותו איכות הצגות כאלה. השנייה: קל מדי להתאהב בנשמות היצירתיות הצעירות האלה ולשכוח את כל הפרמטרים שבעולם. השלישית: הצגות סטודנטים רצות מספר מוגבל של פעמים, כך שכאשר הקאסט שלהן מורכב מכיתה שלמה, הסיכוי שיהפכו להפקות פרינג' ויוצעו לקהל הרחב מוגבל מאוד. וישנה גם סיבה רביעית.רצה למספר מוגבל של פעמים, אבל לפחות יש מזכרת:

בכל זאת, הלכתי לצפות בחובזה, הפקה בביצוע תלמידי שנה ב' במסלול תיאטרון מחול, על פי סיפורי אתגר קרת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה היא שההצגה באמת נשמעה כיפית. געגועי לקיסינג'ר, הצגת היחיד של אורי הוכמן על פי סיפורי קרת, היתה כיפית ממש, ובכלל, סיפורים קצרים הם אולי הסוגה המחזאית המענגת ביותר, כשנוהגים בהם נכון.  הסיבה השנייה היא רוני ברודצקי, בוגרת הסמינר הצעירה שביימה את ההפקה. לפני כשנתיים העלתה בשיתוף עם ניבה דלומי את אחת ההצגות המקסימות והצנועות שידע התיאטרון העברי בעשור האחרון: "כי אמיתית היא", מסכת קצרה על ילדות בקיבוץ. מעניין לגלות לאן המשיכה משם. הסיבה השלישית היא ספרותו של קרת. אנחנו נוטים לראות בה מוצר רענן ומצליח של תרבות ישראל שלא זקוק לעידוד או דירבון, אבל לא פחות מ־20 שנה חלפו מאז ראה אור ספרו הראשון "צינורות", ויצירות גאוניות אינן נשארות בתרבות מעצמן. צריך, מדי פעם, להפוך אותן לתיאטרון מחול, וכשהן הופכות לתיאטרון מחול, צריך ללכת ולצפות בזה ולכתוב על זה. וישנה גם סיבה רביעית.ברודצקי ומעצבת התלבושות איה ציגלר עשו מן השחקנים להקת מוקיוני גות'. כולם על הבמה לבושים בשחור, אבל לחייהם סמוקות בעיגולים ליצניים כחולים. תנועתם בלתי פוסקת. כל מילה ומשפט בסיפורים נענים בתנועה. לפרקים זה מוגזם ומעצבן, מי שאמונתו בתיאטרון מחול מוגבלת עלול לרטון שהקונספט מאולץ, אבל בסופו של דבר ניתן כאן מלוא המקום הן לסיפורים והן לכישרונם הרב של המבצעים. בסיפור הראשון, על כל פנים, זה עובד ממש. "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" מבוצע על ידי אנסמבל של חמישה. הוא מצחיק, הוא מוזיקלי, הוא דינמי והוא מרגש עד דמעות ממש.

להקת מוקיונים. "חובזה" מכללת סמינר הקיבוצים (צילום: נופר בלכנר)

הסיפור השני, "שלמה הומו כוס־אל־אומו", חלש יותר. לא יכולתי שלא להתגעגע להוכמן, שעשה ממנו קטע היפ הופ, והפיק מתוכו כל אטום של אפקטיביות טראגית־קומית. שלמה, ילד שכל חטאו הוא היותו טיפ טיפונת חריג, מוקנט על ידי התלמידים האחרים בכיתה לעיניה של המורה המחליפה, שלא יודעת מה לעשות עם העניין וגם לא ממש אכפת לה. במהלך רינה־ירושלמיסטי, שאינו לחלוטין הכרחי, מפצלת ברודצקי את המורה המחליפה לשלוש שחקניות, המעניקות לשלמה המסכן תשומת לב אירוטית תמוהה. אם הוכמן עשה מאמץ להחיות את ילדי הכיתה דווקא, ברודצקי מוותרת עליהם ומשאירה אותנו עם ריק מוזר.

מיד לאחר מכן מגיע פיצוי מושלם. מוריה קלטר המרשימה מספרת את "צבעים עליזים”, בעוד צליל אטלן מנפחת לצדה בלונים בצבעים עליזים, שהולכים ומתרבים ככל שהסיפור נעשה אפל ועגום. גיבור "צבעים עליזים" מתחיל את דרכו כפותר כפייתי של "הציור השבועי לילד", וסופו שהוא הופך לאימת העולם כולו, כי אין דרך להסתיר דבר מפניו. הסיפור מסופר בגוף שלישי, ללא התחפשות. הממד התנועתי מהודק, מתוחכם, מושלם. אף אחת מן השתיים אינה מאיירת את הסיפור בתנועותיה. קלטר קוטעת כל כמה משפטים בתנועות איגרוף מסוגננות שכאילו נלקחו מתוך סרטון אנימציה יפני. אטלן מעלימה את פניה מאחורי עוד ועוד בלונים, בלי לשחרר אותם משפתיה. זה עובד.כל הסיפורים מסופרים כאן יפה, חלקם בזכות התנועה וחלקם למרות התנועה, ובעצם בדיוק זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין. בסיפור האחרון, "עיניים נוצצות", משתלבים כל הגורמים לכדי חגיגה שברגע מסוים נעשית אנרכית ואז שוב מתהדקת. ההצגה מסתיימת בדיוק ברגע הנכון, ואנחנו יוצאים החוצה עם טעם של עוד. כשמדובר בהצגת סטודנטים, המילים "טעם של עוד" אומרות המון, כי יהיה עוד. "חובזה" היא סיפור ראשון בספר ארוך שאותו עוד יחברו הצעירים הללו. כבר עכשיו הם מזכירים לי כמה אני אוהב את התיאטרון, ולמה. יש לכך, למעשה, שלוש סיבות: אני יכול להניח את ראשי על כתפי התיאטרון. התיאטרון יכול להניח את ראשו על כתפי. לתיאטרון יש ראש וכתפיים (ורגליים רוקדות וקופצות, ושפתיים מספרות סיפורים ומנפחות בלונים, ושמלות שחורות ועיניים נוצצות). וישנה גם סיבה רביעית.      חובזה - על פי סיפורים מאת אתגר קרת. בית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים. ביימה: רוני ברודצקי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ