"למה לא באת לפני המלחמה": ככה עושים שואה?

עיצוב ההצגה אמנם אינטנסיבי ומוגזם, אבל החברות הנשית במרכזה מרימה את האווירה. התוצאה היא אולי הצגת שואה לנוער, אבל לפחות אחת אפקטיבית

סיון שדמון, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיון שדמון, עכבר העיר

למה לא באת לפני המלחמה עוסקת בצורה בוטה מאוד עם ההתמודדות של ניצולי השואה עם החיים בישראל של שנות ה-50 וה-60, וגם בהתמודדות של המדינה הצעירה עם הפליטים. במרכז ההצגה היחסים בין אם ניצולת מחנה השמדה וביתה הצברית, סביב התבגרות הילדה, והיחסים המורכבים בין המשפחה הקטנה לסביבה. אלוהים, מדינת ישראל, הצברים וגם היטלר בכבודו ובעצמו משחקים תפקיד בעולם הפוסט-טראומטי של האם. ובכל זאת היא מצליחה להטביע את האבל והאימה גם בציניות והומור, ובעיקר בדעתנות מוגזמת, שלפעמים הופכת לאובססיה. זו כנראה רוח הספר שההצגה מבוססת עליו (כתבה ליזי דורון), ונדמה שהמעבר מהמציאות לעמודי הספר ומשם לבמה לא עבר לגמרי ללא תקלות. העלילה מבוססת על מציאות כואבת שסופרה ודוברה בעשרות יצירות ישראליות, ובכל זאת כמובן ראויה לכך, אבל ההתמודדות של הנושא הכאוב על הבמה נעשה בהצלחה חלקית מאוד. היא נעה בין סגנון דרמטי-קומי למלודרמה מוגזמת, וזה מוזר כמו שזה נשמע. התוצאה היא שילוב של הצגת מנויים והצגת שואה לנוער.למה לא באת לפני המלחמה - מועדי הצגה

דוקא המינון של העצב והצחוק נעשה במידה הראויה בעיבוד לבמה של הספר (עיבדה עינת ברנובסקי) ואולי הבעיה הגדולה היא בבימוי (חגית רכבי-ניקולייבסקי) שכפה על השחקנים משחק מוגזם וקצב תזזיתי. שירי גולן משחקת בהצלחה רבה את הדמות המרכזית, של הלנה, ניצולת אושוויץ, אלמנה ואם יחידה לבת אליזבת. האשה החזקה הזו מצליחה להתמודד עם הקשיים ולגדל את הבת, אבל משלמת כל הזמן את המחיר הנפשי בצורת סיוטי לילה וטקסים מיוחדים לה ולחברותיה שגם הן ניצולות שואה. המשחק שלה מאופק יחסית לקו השולט על במה, וטוב שכך. בקצה השני של סקאלת סגנון המשחק ניצבת יעל איתן, שמשחקת את הבת, ומאמצת משום מה משחק מוגזם וילדותי, כאילו ההצגה מיועדת לנוער. ככה נראה מועדון ניצולות שואה? "למה לא באת לפני המלחמה" (צילום: רינת הלון)מועדון הבכי

שאר השחקנים, בעיקר הניצולות האחרות שסובבות את הלנה וחיות איתה את זכר המחנות, ג'יטה (מיכל ברנד), פאני (מיכל ויינברג) ואיטה (אביטל פסטרנק) משחקות נהדר ומתאימות עצמן לתפקיד המצוין שנועד להן. הסצינה בה הן מקיימות מעין סיאנס ומעין מועדון בכי מרגשת וגם עיצוב התפאורה המעולה מגיע שם לשיאו. כל אחת מהמשתתפות עולה לבמה עם עגלה שמעוצבת בהתאם לאופי שלה, ויחד עם המראה המדויק שלהן, המבטא והשפה, הן יוצרות חברותא נשית מיוחדת ומצחיקה שהיא אחד השיאים של ההצגה.

אבל ההצגה ארוכה (כשעה וארבעים, ללא הפסקה) והקצב שלה מהיר מאוד והחלקים הטובים בה קצרים. ההתרוצצות הבלתי פוסקת על הבמה נועדה בעיקר להמחיש את התסמינים המפורסמים יותר ופחות של מה שנקרא "דור  שני", והופכת לאילוסטרציה מתישה לעיתים. ובכל זאת, למרות שיש לה את כל הסיבות להיות שנואת הביקורת - ויחסית להצגת מנויים - היא ראויה, אם נניח שלמנוי הממוצע יש ילדים או נכדים בגיל תיכון והוא רוצה להראות להפגיש עם תופעת "הדור השני".למה לא באת לפני המלחמה - מועדי הצגה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ