פופר: הצגה משמימה ומוחמצת - לוח הצגות - הארץ

פופר: הצגה משמימה ומוחמצת

המחזה "פופר" של חנוך לוין הוא אתגר קשה במיוחד, ומוני מושונוב, שלקח על עצמו לביימו, לא עמד בו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

בתחילת שנות ה־90, בערך בימי “הילד חולם”, התהלכתי לי ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב, תלמיד תיכון משוגע לתיאטרון, ופתאום חלף על פני חנוך לוין. לא בלבד שהוא חלף על פני, הוא עצר ברמזור הסמוך להולכי רגל, הוציא את ידו מכיס מכנסיו וחיטט בקצרה באפו. עוצמתו של הרגע הממה אותי. לראות את חנוך לוין מחטט באף, הרי זה כמו לראות את שייקספיר ממית את עצמו ברעל. הנזלת, הפרשה גופנית שחל עליה טאבו קפדני למדי בתרבות, היא הפותחת את המחזה פופר. שורציסקה מחטטת באפה בדיוק כאשר נכנס אל הבית בעלה, שורץ. היא מסתירה את אצבעה מוכתרת הנזלת מאחורי גבה. הוא מבקש לנשק את אצבעה והיא מסרבת, בלי להסביר לו מדוע (אמרנו טאבו?). משבר במערכת היחסים נפתח.» פופר - מועדי מופעעוד בקאמרי:» וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן"» מוני מושונוב: "תמיד הרגשתי שלא מבינים אותי"אש המשבר מופנית במהרה לעבר השכן, פופר, שהיה איש סודה של שורציסקה במהלכו. בני הזוג אמנם התפייסו, אבל שורץ אינו מרוצה מכך שפופר יודע את פרטי המקרה, והוא מאחל לו שימות. פופר לוקה מיד במחלה קשה, ובין שיעול לשיעול הוא מסרב למות ולהעניק לשורץ את עונג הניצחון. כך מתחילה רכבת הרים של יחסי שליטה, איגרות רמות ובירות עמיקתות. לוין מצליח כהרגלו להפיק מהסקנדל המינורי הזה אמירות על מצב האדם, גם אם הן לא לגמרי מלוטשות וגם אם “פופר” אינו בין המוצלחים שבמחזותיו. כמו חתיכת נזלת שתקועה עמוק בתוך האף אוקיי, אז מה יש לנו עכשיו. חנוך לוין הלך לעולמו ולא ייראה עוד ברחוב קינג ג’ורג’. הוא השאיר אחריו קורפוס מדהים של יצירה שמכולו אפשר להפיק יהלומים, אלא שמחלק מהמחזות קל להפיק אותם ומחלק קשה. מוני מושונוב, שחקן מיתי ובמאי הולך ומתפתח, בוחר ב”פופר” כמחזה הלויני הראשון שיביים. “פופר” הוא אתגר מיוחד, כמו חתיכת נזלת שתקועה עמוק עמוק בתוך האף. לא קל לשחרר אותה, אבל אם היא משתחררת היטב, במלואה, זו הקלה יוצאת מן הכלל. כשמושונוב צועד לעבר חוסר השלמות, היוצרים צועדים בעקבותיו. "פופר" (צילום: יוסי צבקר)למרבה הצער, מוטב היה למושונוב לו בחר במחזה שמעניק את עצמו בקלות רבה יותר. הפרטץ’ שאפיין את ניסיונותיו המוקדמים כבמאי היה נסלח, כי אלה היו ניסיונות מוקדמים, ואפילו התקבל כברכה אנרכית בקוויאר ועדשים על בימת הבימה. כאן הוא מהווה מחסום. הכשלים העיקריים הם בבימוי, אבל כשלים נוספים שניכרים בפרטיה השונים של ההצגה תואמים באופן מחשיד את רוח כשלי הבימוי. אני מנחש שמושונוב הוא במאי כריזמטי כל כך, שכשהוא צועד אל עבר חוסר השלמות, כל היוצרים צועדים בעקבותיו.קחו למשל את המוזיקה של עומר קליין, אחד היוצרים המרתקים שהפציעו מן הארץ הזאת בעשור האחרון. קליין עושה כאן דברים מאוד לא מרתקים. אמנם הוא מפיק שיר אחד יוצא מן הכלל ביופיו, שירה של קולפה הזונה “כשהייתי בת 16”, אבל כל השאר פרווה מיושן ומתסכל. או את התפאורה הלא יפה וגם לא מעניינת של אלכסנדרה נרדי, או את התאורה המשונה של עמיר ברנר, שמוותרת על הבדלה בין יום ולילה דווקא במחזה שבו השעון הוא מוטיב מרכזי. בעייתית במיוחד היא הכוריאוגרפיה, שעליה חתום צחי פטיש. יש פה ושם תיאום תנועות משעשע בין הדמויות, אבל שפתה התנועתית של ההצגה מלאה בקלישאות. כשקולפה שרה שלעולם לא תהיה גברת, היא מחווה בידיה תנועת “גברת” שכמו לקוחה מהצגה של ילדי גן חובה. כשפופר ממהר אל שורציסקה כדי לחלוק איתה את רחשי לבו, הוא רץ במקום כמו בהצגת סל תרבות שמיועדת לילדי גן חובה.לוין דורש מצוינות מרוב קודים מיושנים וויתור על כושר המצאה, כמעט התגעגעתי להצגה הלוינית האחרת המוצגת בימים אלה, ושלה הקדשתי ביקורת מאופקת מאוד. במלאכת החיים, שביים רוני פינקוביץ’ בבית ליסין, אמנם אין תבלינים כלל, אבל אולי זה עדיף על שימוש בפפריקה שהגיעה בארגז מהמטבח של סבתא כשהיא עברה לדיור המוגן, פפריקה שאיש לא יודע את גילה האמיתי. תבלין עבש כזה יהרוג גם עוף טרי יחסית, וגישה שכזאת תפגע גם במשחק סביר של הקאסט. גם הקאסט הטוב נפגע מהבימוי. השחקנים מספרים על פופר:במקרה הזה עושים איציק כהן ועירית קפלן עבודה טובה ובהחלט לא נטולת דמיון כשורץ ושורציסקה, וזה לא משנה את התמונה הכוללת, לא די. שלושת השחקנים האחרים, יניב ביטון כפופר, נדב אסולין כידידו כץ ושרית וינו אלעד כקולפה, כנועים מדי לתפיסה המושונובית מכדי להפיח בהצגה רוח חיים. דמותו של כץ מעוררת תמיהה במיוחד. אין לה חוט שדרה תיאטרלי, לא ברורים מניעיה ולא נהירים מרכיביה הסגנוניים. אוף.לוין, בעיקר כשהוא מתעסק בנוחרה, דורש מצוינות, חוש לאיזון דק, אינטלקט ותעוזה. המרכיבים האלה חסרים כאן, ולכן “פופר” היא בעיקרה הצגה משמימה ומוחמצת. עם המחזות האלה של לוין חייבים לעשות משהו מעניין וחזק, אחרת מדובר בסתם חיטוט באף. אם “מלאכת החיים” היא ניסוי שכשל, “פופר” היא הימנעות מראש מניסוי. כמעט מעליב לעסוק כך בחומריו של איש שכתב על אינטימיות באמצעות נזלת ועל חסימה רגשית באמצעות עצירות, בקיצור, של איש שהעז כל הזמן, וששנא חצי עבודה.

» פופר מאת חנוך לוין, ביים: מוני מושונוב. 4.11, 20:30 - התיאטרון הקאמרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ